בזמן האחרון אין לי השראה

וגם אם היתה, הרי שלא הייתי מוצאת פנאי

בעבודה, למרות הציפיות האקסטרה נמוכות שלי, בנוסף לתגבור בשירות הלקוחות בזמני הלחץ (כן, זה הפך לתפקיד משנה. יופידודידו) אני שוב על תקן גרפיקאית סלאש אחראית פייסבוק סלאש כולבויניקית של הסמנכ"ל, שזה אומר גיחות למחלקת הביקורת או כל דבר שהוא יגיד לי לעשות, הרי בזכותו חזרתי ואחרי הכל אני חייבת לו ובתכלס, גם חמישה תפקידים משרדיים בו זמנית זה פיס אוף קייק לעומת טיפול בילד אחד. לחלוטין פחות מהנה, אבל בהחלט יותר קל. 

אז מדי פעם יוצא לי לצייר, ממש לעיתים נדירות, כל שבוע מקדישה ציור אחר לקולגה לפי בקשה... ויש רשימת המתנה מכובדת, ואנשים תולים ציורים שלי בחלל העבודה, ומישהו אפילו גער בי שאני חייבת לעשות מזה כסף. אבל כשאני חושבת על ערך לציורים שלי, אני לא מסוגלת לאמדם בשקלים. בחיוכים, בהערכה, בלהתגאות בהקדשה הקטנה שאני מוסיפה לכל אחד, זה שווה את כל השבוע המזויין איתם. 

מזויין כי

מישהו אחד, מהטובים, מהותיקים, ה"שלנו", 

ביקש ממני לעשות משהו, שגם לא במסגרת האלף תפקידים שכבר יש לי וגם קצת אסור כי זה משהו שחותמים שלא נעשה כשמתחילים לעבוד, אבל הוא חשב שיהיה בסדר מבחינתי כי זה "עזרה" לסניף בו סיימון עובד. מכשסרבתי הוא עף עלי מול כל האנשים, שאני "ראש קטן" כי שאלתי "באישור מי זה?" בקול רם מדי ויש מצב שהמנכ"ל שמע קצת.

אני נפגעתי בעיקר כי ממש תפסתי מאותו בנאדם, ולא הצלחתי להבין למה הוא כל כך כועס עלי בגלל דבר כל כך מפגר.

אבל אני מקווה שבעוד שבוע שבועיים זה יעבור לו והוא יבין שהפרנסה שלי חשובה קצת יותר מעיגול הפינות שלו.