Dude, Chicago is soooooo two years ago!
סליחה על החוסר עידכון... פשוט אין לי על מה לעדכן. ואם אני אשב לעדכן, אז יצאו לי מלא שטויות שימלאו דף שלם ושלא יעניינו אף אחד. וסליחה אם אני קצת איטית בלהגיב לאנשים, פשוט אין לי את המועדפים והכל... אבל אני עדיין משתדלת :]
היינו אצל חברים, הילדה הצחיקה אותי: "הישראלים זה עם מיוחד, אין דבר כזה בכל הארץ" XD
אז עוד לילה משעמם, יושבים מול המחשב ושומעים פול אאוט בוי (אלא מה? :P), ו... משתעממים.
אז החלטתי לגוון ולטייל קצת בין קירות ישרא... מעניין? עוד מעט יהיה.
-כן, אני משועממת בטירוף אז אני מנסה שהפוסט יהיה קצת יותר מעניין, אבל לא הולך לי.
טוב נו, ויתרתי.-
בחזרה לפוסט נורמלי...
שמתי לב בכל מיני בלוגים לתופעה ששם כבר מלא זמן ואני בטוחה שכולם פה נתקלו בה לפחות פעם אחת בישרא לפחות.
כל מיני בני נוער כותבים שהם רוצים למות, ושהם שונאים את החיים ושהם רוצים לשים קץ להכל. פשוט להתאבד. רובם למזלנו לא באמת עושים את זה, אבל זה זה שהם כותבים את זה.
וואלה, אני לא אגיד שגם לי אין מצבי רוח שממש נמאס לי מהחיים ואני לא מבינה למה כל זה שווה.
בשביל לסבול כל פעם מחדש?
אבל מה שמחזיק אותי בסופו של דבר, שבזכותו אני אפילו לא כותבת את המילים האלה, "מוות" בבלוג, זה התקווה.
שומעים, רואים, מדברים: הסוף הטוב.
בד"כ זה מגיע בצורה של נסיך על סוס לבן [יגואר שחור, אני מבקשת.] . לכל אחד זה מתבטא איכשהו אחר, בלימודים, עבודה, חברים, בריאות מה שזה לא יהיה.
אני תמיד מקנאה בכל הסיפורים הטובים וחולמת שגם לי יהיה.
אז זה מה שמחזיק אותי, הציפייה.
אני לא רוצה לפספס את הרגע שלי, כשהוא יבוא. מתי הוא יבוא? זה כבר שאלה אחרת...
אני פשוט רוצה לדעת איך זה כשממש אבל ממש מאושרים.
אני אדווח לכם ברגע שהרגע הזה יגיע... (ואל תשבו בציפייה, זה ייקח זמן).
כי גם אני רוצה את הסוף הטוב שלי.
את הנסיך מהאגדות.
את האושר.
3>
עריכה:
עברתי עכשיו על כל המילים של השירים של פול אאוט בוי (כןןןן אני יודעת! אין לי חיים!)
ומצאתי הרבההה שמות לבלוג (פחות לכינויים). שמות ממש ממש מתאימים, אבל זה נראה לי מטומטם לשנות כשרק עכשיו חידשתי... אע חבל=\
לילה טוב =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
leave me alone