אלוהים ברא אותנו בשביל שנהיה זונות צומי.

28.6.08

עברתי לבית חדש, באיזור לא מוכר לי בכלל...

כל החופש עבר לי כל כך לאט, הכל פשוט לא זז, רק רציתי כבר לראות את הכיתה החדשה שלי

ולהכיר את הילדים, לתת לזה לזרום.

28.8.08

כעבור חודשיים זה סוף סוף הגיע, היום הראשון של הלימודים, לא חשבתי שיהיה לי כל כך קל להתאקלם בחברה החדשה, להכיר הרבה אנשים והכל.

אולי בפנים זה לא כמו האושר שנראה מבחוץ..

אנשים עוברים והולכים לך מול הפנים, לכל אחד יש חיים משלו וכל אחד עסוק בצרות ובבעיות שלו

לפעמים יש הרגשה שאולי לאף אחד לא באמת אכפת. אולי אף אחד לא קלט שפעם

החיים שלי היו יותר שונים ועם אנשים מסוג שונה לגמריי.

כיף לפעמים להיות " החדשה " , אפשר לנצל את זה לבניית תדמית חדשה ולקחת את העובדה

שאף אחד לא באמת הכיר אותי כבר קודם. אבל האמת היא? שבחרתי להישאר כמה שיותר מי שאני,

כי מי אני בכלל שאשתנה בשביל אנשים אחרים רק בשביל שיאהבו אותי.

למרות שאני חושבת שאני מפגינה את היחודיות המספיקה שיש לי, ושאנשים מתחבריים אלי,

זה פשוט לא זה. זה פשוט לא אותו דבר כנה ואמיתי שהיה קודם, אנשים שמכירים אותי מגיל יחסית קטן,

כבר יודעים מה ה" פאקים " שלי ומה הצדדים היותר טובים.

זה נותן סוג של הרגשה של רייקנות בפנים..שאולי אין על מי לסמוך בכלל ושכל אחד רוצה שהעולם יסתובב סביבו.

זה פשוט ריק