ואני מנסה לצבוט את עצמי, אולי כל זה היה סיוט

ושוב פעם זה צובט בלב כי זו המציאות
והחיוך שלי כבר לא חיוך, זה סתם עוד קו עקום
יש בך הכל ובלעדייך אין לי כלום

עם כל החום שלי נשארת קרה, אפילו לא בכית

אני הולך ממך רחוק עכשיו - זה לא כואב כשלא רואים
ורק רציתי להודות על שמילאת לי את החיים
יש רגעים אני מבין שכל זה באמת נכון
ואז אוכל את הלב למרות שאין לי תיאבון
אני יודע שנולדתי מנצח, לא הפסדתי בחיים
אבל איך לעזאזל מנצחים געגועים?
ליבי יפסיק לפעום אם יש שם מישהו במקומי
אך אני לא כועס עלייך, אני כועס רק על עצמי

הרגע המכאיב הזה שמחקת אותי לגמרי מהחיים שלך, בלי למצמץ ובלי להביט אחורה. השבועות עוברים לי והפסקתי לחשוב כבר מזמן מה אני עושה ואיך אני מתקדמת... בינתיים יש לי מלא בגרויות ומתכונות ומבחנים וחרטות למיניהן ככה ש... אני מקווה שזה לא יגמר! רק כדי שלא תהיהי לי דקה פנויה לחשוב ולהכנס לתוך זה. אתמול הלכתי לעיר וקניתי לעצמי כמה חולצות מהממות [שופינג לנשמה ] אבל זה עדיין לא זה זה לא עוזר וכמה דרכים כבר חיפשתי ועברתי, כשאדם שבור הוא הורס את כל מה שבדרכו ולא שם לב מה הוא עושה. רק עכשיו אני מבינה עד כמה הטעות שעשיתי הייתה ענקית ומשפיעה על מלא דברים אבל אני לא מתחרטת - כי אין טעם אי אפשר להחזיר את מה שקרה אז ממשיכים הלאה עם כל הצער. 

"יש לך עדיין רגשות אליי?" 

"לא..." 

ומאז אין טעם להמשיך. לא ידעתי עד כמה זה מכאיב