אז אני אתלונן קצת:

כאבי ראש מטורפים. יותר מידי עבודה. מדהים לי במוזיאון, שונאת שונאת שונאת למלצר (סיפרתם לכם כשהתחלתי? בפאב? כ"כ לא אני). בסופ"ש האחרון ישנתי רק שנ"צים. עשיתי החלטה מהפכנית ודחיתי את הסופשבוע לראשון-שני, כי בימי שבת אני מקבלת 150%.

חזר לנו הגז, אני מבשלת לא מעט וזה נחמד. שטפתי את הדירה שבוע שעבר אחרי יותר מידי חודשים שלא. אני מרזה ללא סיבה וזה מדאיג (שוקלת עכשיו כמו ששקלתי בתחילת הצבא). כאבי ראש דמויי מיגרנות. הלכתי קודם לעשות רנטגן אבל שכחתי את ההפניה (עוד לא בקיאה ברפואה האזרחית עד הסוף..). אין לי כוח ללכת שוב בחום. אני כבר שעה בבית עם מזגן ועוד חם לי.

כל לילה שיחות עם תום בסקייפ. לא חשבתי שזה יעבוד אבל זה עובד. לפעמים שיחות קשות עד כדי בכי (טובות, על דברים כואבים. מה לעשות, שנינו קצת סדוקים). לפעמים אני נזכרת בלילה שבו החלטתי להכנס לקשר הזה. הזמנתי אותו לדירה ובדרך אמרתי לעצמי: אל תהיי איתו, אל תהיי איתו. דיברנו סתם על דברים, פחדתי נורא שאני אפול לזה. בדיוק שנינו יצאנו מקשר ולא חשבתי שזה בריא. ואז הוא נתן לי לקרוא את המכתב הכי יפה שכתבו לי עד אותו היום. הוא ראה בי דברים שלא חשבתי שאנשים יראו בי. דמעתי קצת והפסקתי לנשום. 

אני לא יודעת למה החלטנו להיות ביחד, מה דחף אותי לזה. אני חושבת על כמה הכרתי בו מאז ועד היום ואני מצטמררת בעונג. כמה למדנו לאהוב. יומיים אח"כ ששכבנו על הרצפה בחדר שלי ואמרת לי שאתה אוהב אותי ולא הבנתי למה, ועכשיו אתה מכיר אותי ולומד אותי ואוהב בי אותי, ואני מאמינה לך. אבל אז, מה הבנתי בכלל, הא? 

ההחלטה הכי טובה שעשיתי כנראה.

אני דוחה את עצמי. זה הגעגועים כותבים ממני. (נו, תחזיקו אתם חבר בסקטולנד ושזה לא ירגיש לכם דמיוני)

הלכתי להכין עוגה ולהמשיך לסדר את כל מה שצריך בבית.