התעוררתי.
מצאתי מול הפנים שלי שדון קטן.
הוא הבטיח לקחת אותי לחוויה של פעם אחת בחיים.
בכוח שלא ידעתי שיש לו, הוא משך את ידי ונכנסו לתוך המראה.
האנשים שם היו כחולים.
וכולם שם היו עירומים.
הם לא צחקו אחד על השני, כולם היו דומים.
נעמדתי דום.
והוא החזיק בידי חזק חזק ולא הרפה, משך אותי לבפנים.
האנשים שמאחורי המראה נראו כלא מוטרדים מהעובדה שהם עירומים.
ורק לי זה קצת הפריע.
הם ניהלו שיחות על הא ועל דא.
הלבוש בשבילם היה שולי.
כולם היו כ"כ מנומסים.
ידעו את השם שלי, אמרו שלום, הציעו לי לשבת.
אבל השדון המשיך לקחת אותי קדימה.
התחלתי לחשוב, אולי בעצם, מה שקורה כאן לא כ"כ מוזר.
אוטופיה ממש.
התבוננתי בשדון ושאלתי: "זה אמיתי?".
הוא לא ענה, רק המשיך ללכת.
הצטערתי שלא היו לי שבע עיינים.
היה מעט זמן וכ"כ הרבה דברים לראות.
המקום היה מאוד צנוע.
האנשים במראה לא עבדו, הם התקיימו מאהבה, והיתה להם אהבה בשפע.
נראה היה שהם לא זקוקים לדבר מלבדה.
השדון ואני הגענו לעוד מראה, עברנו דרכה.
מצאתי את עצמי שוב בחדרי, השדון נעלם.
ואני נותרתי עם מחשבות.
וכמיהה, לצד השני של המראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
