בזמן האחרון תמונות של הפנים המטושטשות שלך והקול שלך רצות לי בראש, לפני השינה
שאני שוכבת שם לבד בחושך, שהעולם נפסק והחיים שלי לרגע נפסקים, הזיכרון ממך חוזר אליי
נפגשנו דרך המכשיר הנקרא המחשב
את היית לי חלון שאפשר לשפוך אליו את הלב, ומדי פעם הוא גם מגיב משהו, אבל בעיקר מקשיב.
לאט לאט החלון כבר לא נהיה חלון, אלא התחיל להירקם איזשהי דמות,
אמרת לי את גילך, סיפרת לי את הקטעים הכי קטנים מהחיים שלך
וביום אחד זה הגיע, הדמות נהיית בנאדם, בנאדם של ממש. בנאדם אמיתי שיושב מאחוריי החלון שלי. החלון ששפכתי אליו את המחשבות והסודות הכי מפחידים והכי אישיים שלי.
נחשפת בפניי, הקול שלך נחשף בפניי,
נשמעת משונה.
אתה ההפך שלי, האויב שלי, השכן שלי.
נבהלתי, נרתעתי, כעסתי.
איך יכולת להסתיר את זה ממני. איך לא אמרת לי.
ואז התקשרת, התקשרת לפני שהוא בא.
אמרת שאתה אפילו לא יודע למה,
ואני קיוויתי לדעת למה.
ואז זה קרה, אחרי הרבה התלבטויות, אחרי הרבה הזהרות, אחרי הדיונים הרבים,
עליתי על האוטובוס ונסעתי, שכל חמש דקות אתה מתקשר לוודאות שאני לא משקרת
הגעתי לחוף.
הלכתי לאט, בצעדים קטנים,רעדתי, הזעתי ופחדתי.
חיכיתי לך, חיכיתי לטלפון שלך,
עברו 5 דקות, עברו 10 דקות, ואתה לא מגיע, לא מתקשר
ואז זה קרה, הופעת, באת, הנה אנחנו.
אנחנו כאן. אנחנו ביחד.
עכשיו מה?
עכשיו סיפרת לי את הצד שלך, עכשיו כעסת קצת עליי, עכשיו אני רואה את הפנים שלך, הפנים שאני כבר לא מסוגלת לזכור
שברת לי את הלב, הרגשתי חסרת אונים, רציתי למחוק לך את כל החיים ולצבוע לך אותם בצבעים יפים ותמימים.
להתחיל מחדש. וזה מה שהלכת לעשות, הלכת לחיות את החיים כמו שאתה רוצה, ולא כמו שהעולם רצה שתחיה
עלינו על הגבעה, ראינו את השקיעה, נראית כ"כ רציני,
רציתי להחזיק לך את היד.
דיברנו על זה שנביא את הילדים שלנו, דיברנו על הזוג מאחורינו, דיברנו עליי,דיברנו על המומינים.
ואז זה נגמר
השמש שקעה ורצתי בחזרה הביתה, ואתה מאחוריי
הגענו לסוף, חיבקתי אותך, ואתה לא חיבקת אותי עד הסוף
מילמלת לי לא לעשות את זה יותר קשה ממה שזה, וברגע שאמרת את זה הפניתי את הגב והתחלתי ללכת
אז חיכיתי לאוטובוס הביתה, מנסה לא לחשוב בכלל,
וחזרת, חזרת אליי. לא דיברנו. עמדנו בשקט, נגמרו המילים
חיכית עד הסוף, עד שעליתי, לא הסתכלתי עלייך.
וככה זה נגמר.
ככה הפגישה הראשונה והאחרונה עם האהבה הבלתי אפשרית נגמרה.
בלי נשיקה, בלי דמעות, בלי חיבוק ובלי שום מילות חיבה
שמרנו הכל בפנים.
עד השיחה הבאה, השיחה שהתבססה על הרבה דמעות והרבה יללות ילדותיות, ובנאדם חסר אונים שלא יודע איך להתמודד עם פאניקה.
beloved stranger, i love you more than you know
these tears i cry are for us, for how this can never happen, for how i cant help but think what if this can.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
