השאפתנות והעצלנות משתלבות ומתעצמות ביחד לגוש אחד גדול ודאגני
גוש עצבים שלא מפסיק לחשוב ולהיזכר ולמצוא בעיות
מצד אחד, החיים יפים! השמיים כחולים וההשראה גולשת החוצה, מצד שני, מה יפה בשביל האפור והציני שכבר סידרו לי החיים
מה יפה בעובדה שכמו שזה נראה, כולנו אנשים חלולים שכל מה שיוצא לנו מהפה זה שקרים,שקרים ועוד שקרים
אני רוצה שכולם יגידו את האמת, את מה שהם באמת מרגישים וחושבים, אני מרגישה שאני חיה בעולם שקרי, וכל היום מפנטזת על העולם האמיתי
אני תמיד מגיעה לאותה מסקנה שאני כותבת בבלוג הזה, אני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים כרגע, אני לא מרוצה ממה שאני עושה, ממי שאני ואיך שאני נראית
ואני לא מרוצה מהאנשים סביבי.
אז אני צריכה לעשות שינוי, את זה הבנתי, אבל דוגרי, אני ידבר עכשיו בכנות, אני עצלנית. אני עצלנית ואני לא אוהבת לצאת מהקופסא הקטנה שלי. אני לא רוצה להתאמץ לשום דבר, והפסדתי כ"כ הרבה מחיי הקטנים ככה.
אני לא יודעת מאיפה לשאוב את הכוח הזה, שומדבר לא מחייך אליי, אז למה לי לחייך אליו בחזרה?
אני לא מבינה למה אין בתוכי אושר טבעי, אושר שמולד ממני, ולא מהסביבה שלי, למה אני צריכה לחכות שמישהו יבוא וימלא לי את המכל אושר? אני רוצה לעשות את זה בעצמי.
אני רוצה תחופש שלי, אני רוצה להשתחרר כבר מהבצפר וכל התחייבות שהיא,ולעשות משהו שאני באמת רוצה. אני רוצה לעזור לאנשים שזקוקים לעזרה, אני רוצה דרך אומנות שלי לפתוח לאנשים את העיניים, וללמד אנשים לפתוח את עצמם לעולם דרך אומנות, דרך אומנות העולם- זתומרת, לפתוח את עצמם לעולם בכל דרך שהיא, ולא רק אומנות.
ואולי זה שאיפה גדולה מדי, אבל זה יותר מדי חשוב לי, ואני יתגבר על העצלנות הדוחה שלי ונשבעתי לעצמי שאני חייבת חייבת לעשות את זה בחיים שלי, זה הייעוד שלי, זה מה שאני אמורה לעשות
וזהו. זה כל מה שיש לי להגיד על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
