אני אפילו לא יודעת איך להתחיל את מה שאני רוצה להגיד
אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד
אין לי אוויר כבר, הכל צפוף ולחוץ, והזמן הולך לו ונוזל לו.. מטפטף ויורד לביובים
ולמרות המעשים והרגשת המירוץ האינסופי הזה, אין שום סיפוק, אין שום שינוי, אני נשארת בת 15..
נראה לי שזה בגלל שעמוק בפנים אני לא רוצה לגדול, ולא רוצה להתקדם,
תאיר השמנה, המכוערת, הכושלת אולי הצטמקה וקצת נבלה, אבל היא עדיין בתוכי
ולא נראה לי שהיא תצא בקרוב
היא חיה על הרחמים העצמיים ועל הרוע והתסכול, זה האוכל שלה, זה האנרגיה שלה
ולתת לה לרעוב זה קשה, זה הרבה סיבולת ואנרגיה, כי בכל זאת, המכוערת הזאת היא חלק ממני.
ואני עייפה, אני ממש ממש עייפה.. אין לי כוח לחסום את כל זה יותר
פשוט אין לי כוח
הראש שלי עסוק בעבר, בטעויות, בהפרעות, ובהווה.. בלחץ, בדאגות, ובעתיד, החשוך, המפחיד, הלא נודע
לא נותן לי מנוחה לרגע
הלוואי תמותי כבר. הלוואי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
