המאבק על עצמי

שנה.

חשבתי לעצמי.

למה לבכות על חלב שנשפך?

חשבתי לעצמי, סבלתי כלכך כלכך הרבה.

כאבתי את כאבם של כלכך הרבה יקירי ששכחו שצריך לבכות.

שעמדו איתנים בלב הסערה.

אני דאגתי, אני מיררתי בבכי בחדר.

אני נשברתי.

אני הרגשתי בודד.

והם.

הם יצאו לגג עם כוס לימונדה קרה בחום של יולי אוגוסט.

וצפו במחזה השגרתי.

הקטיושה ששוב שורקת מעל הבית.

ואני...

ישבתי ובכיתי.

התקשרתי וניתקתי.

ודאגתי. ודאגתי. ושוב דאגתי.

ואי אפשר להתעלם ממה שהיה, לא משנה כמה אני רוצה.

ואם זה יחזור, חשוב לי שכולכם תדעו.

זה לא עושה לנו טוב פה מחוץ לתופת.

כשאתם צוחקים לסכנה בפרצוף.

זה רק משפט מסרט, סימבה צחק לסכנה בפרצוף. גם שם זה לא נגמר טוב.

עשו לכולנו טובה. בפעם הבאה תצרו יחסים קצת יותר קרובים עם הממ"ד שלכם.

בודד לכם שם? אני יודע. אני יודע. בשביל יש חברים. תתקשרו בכל שעה של היום סביב השעון. רק על תסכנו את החיים שלכם. כי הם כלכך יקרים. לי. לכולנו.

שיר שכתבתי אז... שתבינו שאני יכול להבין את הכאב. לפחות קצת אם לא עד הסוף.

לנטוש בתקווה, להמתין בדאבה\ דור ברטל

זו הפצצה הראשונה  

בדקה האחרונה

התשיעית במספר

בזמן שעבר

מאז שאבא יצא

הוא עוד לא חזר

את הדלת הוא סגר

והלב שוב נשבר

וקול בכי חלוש את דממת הממד חדר

אמא תוהה הן זה אפשר?

להשאיר מאחור את כל היקר

לזרוק דאגותיה מעליה

ולארוז תקוותיה לצד חפציה

את הדלת הוא סגר

והלב שוב נשבר

וקול בכי חלוש את דממת הממד חדר

התקווה שיום יבוא... אולי מחר

תחזור המשפחה לחיק המוכר

והשדות אינם עוד שדות של קרב

וגם הבעל לביתו שב

אינו חייל הוא אלא איכר במושב