שנה חדשה.

הלילה הסתובבתי בכמה מוקדי בילוי מרכזיים בל אביב.

ההתרגשות בשיאה. כבר שבוע אנחנו נמצאים בסיכומים והשערות. בתחזיות קודרות ומאיימות. כולם מקווים לטוב. אבל האמת שכלום לא ישתנה. יש לי חבר שכבר שנים בכל פעם שאני שואל אותו 'מה חדש' – משיב לי 'התאריך'.

וככה זה במציאות. אנשים מדברים על העידן שאחרי סאדאם ושוכחים שכבר יותר משנה שאנחנו מתעסקים עם מטורף מאיראן. אם היינו מנתחים באופן סטטיסטי את סף הציפיות והתקוות של אנשים ערב שנה חדשה ואת התוצאות בפועל, הרי שממזמן כבר היינו למדים שכמו שכבר אמר החכם מכל אדם: "מה שהיה הוא שיהיה".

אבל בכל זאת משהו חיובי אחד קרה לי הערב.

בעודי מסייר לי לתומי במרחבי המועדונים, שותה לי כוס שוקו חם של מקס ברנר (חובה פשוט חובה), ניגשה אלי בחורה צעירה וחייכנית. בפנים שמחות ומעט מתרגשות היא סיפרה לי שקוראים לה סידני היא מארה"ב והיא נמצאת בארץ במסגרת פרויקט 'תגלית'. היא ביקשה ממני להצטלם איתה כמזכרת מה'ישראלים'.

תחילה היא נתנה לידיד שלה את המצלמה ונעמדה לידי, בשלב הבא היא ממש נצמדה אלי וכשממש חשבתי שאני הוזה, הרגשתי את פנייה מסתובבים אלי ואת שפתייה מנשקים אותי בלחי. ה 5 שניות הללו שבין הנחת שפתייה על לחיי לבין הבזק המצלמה נראו לי כנצח. (במובן החיובי)

ואני אסביר: הרעיון הפשוט הזה שמישהי שאני לא מכיר שסתם על סמך ראייה בלבד רצתה להצטלם איתי ועוד נאותה לנשק אותי (לא, היא לא הייתה שיכורה...) פשוט גרמה לי להרגיש ש'אני בסדר'. שמיעת הנשימות שלה על לחיי גרמו לי להתרגשות רבה. הידיעה הזו שאין בי דבר פסול או רע או מכוער או כל דבר שלילי אחר פשוט חיזקו אותי. זה נתן לי הרגשת טובה של חיזוק ביטחון עצמי מאידך וההבנה שעכשיו זה בידיים שלי. ואני זה שאקבע אם אוכל לצאת עם בנות או לא. אם אוכל להגיע למצב אינטימי או לא. כי באופן אובייקטיבי, הנתונים אינם סוטים מרמות הנורמה המקובלות בקרב נשים.

אני יודע שזה אולי נשמע כבד מדי או אולי אובססיבי אבל יותר מהול נראה לי שזה נשמע שהביטחון העצמי שלי עם בנות שואף לאפס ואת זה אגב אני יודע לבד...

אבל בכל זאת זה משהו שעשה לי משהו איזה שהיא הברקה או הארה שנקרתה בדרכי ואולי אולי תגרום לי לשנות זווית.