כבר מספר חודשים שאי שם במעמקי התודעה אני סוגר את הידיעה שישנו סרט ישראלי שעוסק בסיפורו האמיתי של דרור שאול (יוצר הסרט)

בגלל תקופת המבחנים וכנראה חוסר מזל או בטלה, הביאו לכך שהמחשבה נשארה אי-שם למטה.

בשבוע שעבר במסגרת מקום עבודתי הגענו להקרנה מיוחדת של הסרט. לא אהבתי את הרעיון שאצטרך לחלוק את הרגע והסרט עם אנשים שאני מקווה לא להיתקל בהם בלילה או ביום או בכלל, אבל הרבה אפשרויות לא היו לי. הצעד היחידי שיכולתי לעשות היה להתרחק מאנשי היחידה שלי שאיתם אני עובד יותר בצמוד מאשר אחרים. וכך האולם הוחשך, המסך הורם והנה הסצנה הראשונה שובה את ליבי:

ילד בן 12 מגיע לביתו שבקיבוץ ובדלת דופקים מתנדבים שהוגרלו להשתכן בבית אימו של הילד. השעה שעת צהריים מוקדמת. והילד צועק אל עבר החדר הנעול: "אימא, קומי ! הגיעו מתנדבים" לאחר מספר קריאות נפתחת הדלת, ומהחדר יוצאת אימו של הילד כשלגופה חזייה ותחתונים.

אם יש צורך לומר, הרי שאין מקום כאן לאנלוגיה אחד לאחד. לא רק שסיפורו של שאול עובד לסיפור קולנועי, הרי שגם המציאות של חיינו הינה תוצר של תפיסתנו אותם. רגשות זהים יכולים להיות חשים כלפי עובדות שונות.  

דביר ואחיו הינם בנים לאימא חברת קיבוץ. אביהם מת שדביר היה תינוק ואת נסיבות מותו הגדירו כתאונת דרכים. החברה הקיבוצית של שנות ה 70 הינה השלטת. כל החברים מחויבים ודורשים פתיחות מסירות עבודה ותרומה. במעטה של חברה קיבוצית תקינה ובריאה כולם שוכבים עם כולם וגם אז זה עגל או עז. האימא באה ויוצאת מ"בית חולים" לאשפוזים כפויים. אח של דביר עומד לפני גיוס וגם אם הוא לא מתכוון לכך, הרי שהוא משאיר את כל הדאגה הרגשית לאימא לדביר. 

כמובן שאין מדובר כאן בביקורת קולנוע. כפי שכולנו נוכחים לדעת שוב ושוב, המציאות עולה על כל דמיון. ואני מזכיר שהסרט ממש לא מבוסס על דמיון.

דביר הקטן נלחם את מלחמתו האיתנה כדי שאימו תחייך. דביר רוצה להאמין שאימו רק נתקלה ביחס לא הולם מצד החברה, אבל אם, רק אם יתייחסו אליה כהלכה, הרי שהוא ואימו יזכו לחיים מאושרים.