"המלאכים בוכים בלילה, לא נשמע קולם..."

למרות ההתרגשות,

למרות הלחץ,

למרות הפחדים,

למרות הדאגות,

למרות החום,

למרות הריח,

למרות הכל...

נהניתי, כן... נהנתי...

אבל התאכזבתי, התאכזבתי מעצמי,

כמה שאני אוהבת את זה, לא נתתי באמת מעצמי, אולי בגלל ההתרגשות,

אולי בגלל שרציתי להקיא, יש הרבה הסברים,

אבל הכל ביחד גרם לי לחשוב אחרת, לראות הכל באור שונה...

אבל זה טוב לפרוק לא?..

לבכות זה עוזר, זה משחרר.

ואני לא יודעת אפילו למה בכיתי...

אולי בגלל הלחץ של הימים האחרונים,

אולי בגלל הריקוד עצמו,

אולי בגלל שציפיתי למשהו מעצמי ולא השגתי אותו,

אולי זה בגלל שהיינו שם 8 שעות בחום נוראי,

אולי זה בגלל מישהו שציפיתי שיבוא ולא בא...

אולי זה שבגלל כל החזרות והלחץ לא היה לי רגע לחשוב על עצמי,

על התקופה שהייתי בה כרגע, על הבאסה,

בתכלס, זה טוב... אבל מצד שני, אחרי כמה ימים פתאום זה חוזר.

כי חוזרים לשיגרה, חוזרים ל"לבד", חוזרים למחשבות..

ולא, לא חזרתי לבאסה, כי הבטחתי לעצמי, ואני יעמוד בזה הפעם,

ואני לא אומרת שלא היה מדהיםמדהיםמדהים, כי היה...

ושומדבר לא ישנה את זה, כי תמיד זה כיף, ואולי זה רק טוב שפרקתי ככה אחרי התקופה הזאת.

ואני חושבת שהסיבה העיקרית, שלא הבנתי אותה מלחתחילה זה הקטע שידעתי שאחרי זה אין יותר,

אין יותר את הלחץ הזה... כמו שאמרתי, שיגרה...

אני שונאת שיגרה, ותאמת, התאכזבתי שגיליתי שהוא לא בא,

הוא לא היה אמור... ואני יודעת שהייתי מתבאסת מזה,

ובכלל לא רציתי, אבל פתאום חשבתי על זה,

ו... כן רציתי, כ"כ רציתי...

בקיצור, היה כיף... היה מושלם!

אבל התאכזבתי...

מעצמי.