החיים הם סיפור אגדה וכניראה שהסיפור שלי לא נכתב נכון.....

הבהרה:

אילנה: הכרואגרפית של הלהקה.

לנה: הטיפשה שחשה מורה ונדחפת

נאמס לי.

נמאס לי שהיא נדחפת לכל ריקוד

נמאס לי שהיא ממציאה ריקודים

נמאס לי שהיא מנסה להשתלט על הלהקה

נמאס לי שהיא מעבירה כמעט כל שיעור

נמאס לי שהיא חושבת שהיא רקדנית מדהימה

נמאס לי שהיא שחושבת שאנחנו מטומטמות שלא יודעות כלום

נמאס לי שהיא חשה מעלינו

נמאס לי שהיא כזאת טיפשה חסרת שכל.

נמאס לי לראות את הפרצוף המטומטם שלה בכל יום שני רביעי וחמישי.

נמאס לי שאילנה כבר לא עושה ריקודים

נמאס לי שאני יודעת שכולן חושבות בדיוק כמוני ולא אומרות מילה

נמאס, פשוט נ-מ-א-ס

לנה:

את כ''כ טיפשה

והתחת שלך כזה ענקי שאני כבר מתה לבעוט בו

היום זה כבר היה השיא.

התחלנו בחזרות ליום העצמאות

*אנחנו מכינים מחרוזת ארוכה מאוד של ריקודים רוסיים

והיא שוב

 התחילה להמציא את התנועות הסתומות שלה

מבלי לנסות

אפילו להראות לנו איך רוקדים את זה ><

ואז היא צורחת "תרקדו! תרקדו כבר...!!!"

ואנחנו כמו מתנהגות כמו שמונה שיכורת

שלא מבינות מה הפוסטמה הזאת רוצה מאיתנו

ואז היא אמרה:

"אתן לא מבינות שאתן צריכות ללמוד להקשיב לי!?

אתן קולטות את זה שאילנה הולכת להעביר לי את כל העסק?

אתן לא מבינות שעוד כמה חודשים אני אהיה המורה שלכן!?"

אני נשבעת לכם אני חזרתי הבייתה והתחלתי לבכות

עד עכשיו העיניים שלי אדומות.

ואימא שלי התקשרה לאילנה ודיברה איתה

על זה

ואז אני דיברתי איתה על זה

ומה מסתבר?!

לנה עושה הרבה דברים בלי שאילנה הרשתה לה בכלל....

אגב...

יום אהבה שמח..

3> רונע

*קובואיים.

ולנה הטיפשה יושבת של על הכיסא עם הבנדנה האדומה ועם הגרביון רשת הזונתי שלה*

היום בתפנה לי קצת זמן פנוי.

חשבתי קצת.

והחלטי שהיום אני אכתוב עליה.

אני מכירה אותה הרבה זמן מכיתה ג או ד' אני לא זוכרת.

תמיד שנאתי אותה אני לא יודעת למה.

עד שלקראת סוף כיתה ה' די התחברנו.
אולי כי  היא עברה לרקוד בלהקת המחול שלי.

אולי , סתם כי ראיתה בה פתאום טיפוס אחר.

אבל מאז שעברו לחטיבה,

גיליתי בה צדדים אחרים.

ביומולדת שהיה לאחת הבנות שיחקתי עם אחותה הקטנה של החוגגת.

היא דיברה ורקדה עם כולן.

פתאום,

אני התכופפתי ואחותה הקטנה של החוגגת קפצה למעלה.

נשכתי לעצמי את שפה התחתונה.

חזק

מאוד חזק.

שכבת עור דיי עבה ירדה לי מהשפה התחתונה

ירד לי דם

ולא הרגשתי אותה

כולן נגשו לעזור ולשאול מה קרה.

ורק היא עמדה מהצד וצעקה שזה לא עיניין כזה גדול ואני סתם מתבכיינת כמו תינוקת על שומדבר.

ברור. רגע אחד כולם מדברים איתה ודקה אחרי כולם איתי ושואלים מה קרה.

מה הבעיות שלך !?

אפילו לא שאלת אותי מה קרה.

כ''כ כאב לך ששתי שניות אנשים לא ישימו לב אליך?!

או,

מאז התחילה תופעת הסקיני המעצבנת סירבתי ללבוש אחד

לא משנה כמה החברות ניסו לשכנע

לא משנה כמה אימא ניסתה

נישארתי אדישה

ואמרתי לכולן שזה פשוט לא יתאים לי

עד, שפעם אחת נכנעתי לאימא, ומדדתי סקיני

ניראתי טוב

ממש טוב.

אחרי שבוע לערך

באתי בו לבצפר

ובאותו יום

אני והחברה הכי טובה שלי

הלכנו לבקר אותה בבצפר שלה.

אחרי שהיא סיימה ללמוד

הסתובבנו קצת בקניון

ואז התיישבנו באחת הגינות

החברה הכי טובה שלי

אמרה לה:

סתכלי על רוני, נכון שממש מתאים לה סקיני?

היא :

לא, לא מתאים לה

מקרים כאלה ואחרים קרו עוד המון פעמים באמת שאני לא רוצה להיזכר בהם עכשיו.

 אתם יכולים להגיש זה צומי

ושאני אגואיסטית

אבל בתכלס?

הבנתי שאכפת לה רק מעצמה.

ניסיתי לנתק את הקשר איתה בזמן האחרון באמת שניסיתי

אבל לא

לא הלך.

יאללה תגידו שאני סנובית

ושחצנית

ופקאצה

ואגואיסטית

ושאיכפת לי רק מעצמי

אז מה?

זאת אני, ואני מאוד גאה בעצמי

ואני יודעת שהיא  קוראת ויודעת שאני מדברת אליה.

ואתם יודעים מה? ישמצב שהיא אפילו תגיב לי

משהו בסיגנון של:

"אפעם לא אמרתי את זה"

ו/או

"תמיד הייתי לצידך"

ו/או

"אני בכלל לא כזאת"

רונע :-X

*מההופעה הקודמת*

תגובות