בונא, החיים יפים :]

הוא מת, צ'ופי.

הסרטן הורג את כולם.

יום בהיר אחד מיצי התקשרה אליי והודיעה לי שאבחנו אצל צ'ופי סרטן בבלוטות הלימפה. מה בבלוטות הלימפה?! בלוטות הלימפה זה בכל הגוף. אחר כך זה התפשט, לאחרונה לריאות.

צ'ופי היה (כל כך מוזר לדבר עליו בלשון עבר) חבר ילדות של מיצי. "צ'ופי וגבי" תמיד זה הלך ביחד, הוא ואחיו, זה מין צירוף בלתי נפרד כזה.

הכרתי אותו בבוםבמלה לפני שנה, חמוד כזה. אני זוכרת שהוא ומיצי נדחפו איזה שלוש פעמים בסדנת "נגיעות מלאכים" כדי לחבק אותי. מיצי הקטנה הזאת, שאי אפשר שלא לזהות את החיבוק שלה, וצ'ופי שהיה גדול ממני בהמון עם החיבוק האוהב הזה. זה היה כזה משעשע ללכת עם עיניים עצומות ופתאום לשמוע את מיצי לוחשת לי באוזן, ואז עוד פעם, ועוד פעם. כמה שאני אוהבת את הילדה הזאת :]

אני זוכרת אותו במיטבו, לא ראיתי אותו חולה.

ביום חמישי חזרתי הבייתה בסביבות 3 בלילה אחרי שישבנו למטה. כמו שאני נוהגת לעשות בחודש- חודשיים האחרונים פתחתי את ספר התהלים והתפללתי בשבילו, מסריחה מבירה, התפללתי מכל הלב, אפילו היה לי קל לצייר מגן דוד לבן.

בבוקר כשהתעוררתי אמא אמרה לי שהוא מת. "מת אתמול בסביבות עשר". ואני מתפללת בשבילו, מסריחה מבירה, עם מגן דוד שהופך לי לפנטגרם והוא בכלל מת. ונופלת עליי אבן, אני מרגישה אותה מתמקמת לה בנוחיות על הלב שלי. וכוס עמאק. ואני שונאת להגיד שזה לא פייר, ואני שונאת להגיד שונאת.

הוא נפטר ביום חמישי.

אמרו להם שאם הוא יחיה עד יום ראשון אז הוא לא ימות מהמחלה.

ואני ישר מתקשרת למיצי

"מיצי את בסדר? שמעתי מה קרה"

"מה קרה?"

"שמעתי... שצ'ופי נפטר.."

"צ'ופי נפטר?"

                            :|

ואני מרגישה אבן נוספת באה לארח חברה לבת זונה הקודמת.

" אוי, אוי, מיצי את לא היית צריכה לדעת את זה ככה, שיט, את בבית לא? את לא בצבא ...... "

.

.

.

הכל מתערבב לי במוח "אבל צ'ופי וגבי, גבי וצ'ופי, זה תמיד בא ביחד כזה" אני שומעת את הקול התמה והלא מאמין של מיצי שלי כמה שעות אחרי. אני כל כך אוהבת אותה. היא נשמעת כל מסכנה. זה כל כך לא הגיוני, ולמה? ובא לי לחבק אותה ואני לא יכולה. ואני רק מזכירה לה עד כמה אני גאה בה על זה שהיא חזקה ולא מוותרת גם על הבגרות בתנ"ך.

היא באמת חזקה, המיצי הזאת שלי.

ומה אפשר להגיד? אין מה לעשות. באמת שאין מה לעשות.

מקבלים את זה וממשיכים הלאה.

אסור לשקוע במחשבות על עד כמה שזה לא פייר, ולמה,  ושהוא היה כזה צעיר... מה זה 21..?

אסור להתקע בנקודה הזו.

מחר ההלוויה. אני עוד לא יודעת אם אני אלך. אני מפחדת, לראות אנשים שאני מכירה עומדים ובוכים על הילד שלהם, ועל האח והחבר שלהם. אני פוחדת להתמודד עם זה.

הפוסט הזה הוא בשביל צ'ופי, מי יתן ומשפחתך לא תדע עוד צער.