כזה אידיוט.

כזאת טעות.

עד מתי מגנט לטיפשים..

יש אנשים שיודעים לקחת שינויים בצורה טובה. אם יקבלו הצעה מהעבודה לשנות מקום מגורים לדוגמא, הם יידעו להתמודד עם זה יותר טוב מאשר אנשים שאוהבים את השגרה שלהם. 

תתפלאו, יש גם כאלה. 

אם אדם שאתם מכירים טוב, פועל בצורה שנוגדת את הציפיות שלכם בנוגע אליו, יש שתי דרכים לגשת לסיאוציה הזו: 

1. לא להבין מאיפה זה נפל עליכם ולחשוב שהוא השתגע. 

2. לקלוט שהוא בן אדם וגם לו יש לפסוסים, או שתכל'ס, דברים כאלה קורים וכולם יכולים להתפרץ מדי פעם. לשים את עצמכם בנעליים שלו. 

אני לא רוצה להגיד שרבתי עם אבא שלי, כי אני שונאת את המשפט הזה, let alone לומר אותו בקול רם. 

אבל מה שקרה זה שבשבוע האחרון עשינו כמה שינויים ממש גדולים בחשבון הבנק שלי ובכרטיסי האשראי (אני נשמעת הכי ילדה מפונקת, אבל אני לא). 

הוא כיסה לי את המינוס. כרטיס אחד גזרתי בעצמי ואת השני נתתי לו למשמורת.

אני מתנהלת עם כסף מזומן בלבד. לכל מה שאני צריכה. 

קניות, נסיעות, כביסות, בילויים. 

עכשיו שדיברנו בטלפון, הוא צעק עליי שכנראה עוד לא נפל לי האסימון שבייסיקלי, אני עניה מרודה. זה כרגע כל מה שיש לי ואני לא יכולה להגיד כאילו כלום שאני רוצה לקנות מלא דברים, כי אין לי כסף בשביל זה. 

אין לי כסף בשביל כביסות אז אני צריכה להיסחב עם הבגדים הבייתה, 

אין לי כסף בשביל נסיעות אז אני צריכה להישאר באריאל 

אין לי כסף לקנות וילון אז אני אשתמש בבד מסריח ואתלה אותו על קפיץ נמתח כי זה הכי זול. 

אין לי כסף לכלום. רק למה שהוא נותן לי. וכל השאר זה כביכול שולי. 

הוא לא יכול לבוא אליי בטענות. 

אני חונכתי על זה שאבא גר רחוק וכל פעם שאנחנו רואות אותו הוא נותן לנו מתנות ולוקח אותנו למסעדות.

אחר כך הוא מתפלא שקשה לי להתנתק ממקור זורם של כסף כמו הכרטיסי אשראי שלי או חשבון הבנק שלי, שהוא לא היה מעורה בו כבר הרבה זמן ובסוף זה מה שקרה. 

אני ממש רוצה לפטור את עצמי מאשמה, 

אבל אני אשמה.

וזאת הרגשה חרא. 

אבל באמת חרא. 

יותר מאוחר יום הולדת לאחת החברות הכי טובות שלי, אני צריכה להתאפס ומהר.

המשך ערב טוב, 

מור.