אני סוגרת את הבסטה. 

אין לי דרך מי יודע מה מפוארת לסיים את הדרך הארוכה שעברתי בבלוג הזה, אבל אני מרגישה שנגמר.

 מור. 

כאילו הילדה בת ה-17 המרדנית משהו שהייתי לא הלכה לאף מקום..

והיא משתלטת עליי.

ודווקא נוח לי עם זה.

אני זאת אני , על כל המגרעות ועל כל היתרונות.

ועוד יגיע. עוד יגיע.