סתם, לא באמת היה לחץ חברתי. סתם רציתי שוב לחפור קצת לכל מי שקור-טוב, לאף אחד. :)

אז מה המצב?

יופי, יופי.

גם אצלי בסדר.

באמת.

אפשר לראות לפי זה שאני מדברת לעצמי. זה מאוד מאוד מעיד על העובדה שהכול אצלי בסדר. באמת. תשאלו את כל מי שמכיר אותי.

אז מה עבר עליי מאז הפוסט האחרון שהיה, (שניה בודקת), לפני עשרה ימים.

חזרתי לפנימייה, סגרתי שבת, ונקטע לי חוט המחשבה.

נו, מילא.

אה כן, הספקתי לחזור ולהיפרד מהחבר שלי בשבוע האחרון.

מבולבלים?

גם אנחנו.

מאוד.

יש רעמים בחוץ כאילו מתחילה מלחמת עולם שלישית חס וחלילה.

טוב נו.

אני בשלי.

חיחי :)

מעדכנת את הבלוג.

שמחה מהחיים.

מאושרת! (על כדורים)

.

ועכשיו, לחדשות.

אריק עוזב את הפנימייה בעוד כשבועיים.

איך הוא עושה לנו את זה. אני לא מבינה.

האמת? רק בינינו?

אני כן מבינה. אפילו מאוד מאוד מבינה.

ולמרות ההבנה הרבה הזאת... אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף!!!

אריק :(

אל תלך... מי ידבר איתי על המוות?

מי ידבר איתי על כמה נשים הן קטנות ואוהבות לדבר הרבה ולא משמעותיות?

ועל כמה שזין זה טוב?

מי ידבר איתי על סטנדאפיסטים ועל טיולי טבע ועל החיים?

מי ידבר איתי נקודה???

בוהו.

לא נחמד לי.

עשינו לדנה הנשמה מסיבת יום הולדת ביום רביעי בלילה בדירה והיה ממש כיף :)

באיזשהו שלב השיחה עברה לפסים קצת מפחידים כשאריק וסשה התחילו לדבר על מין אנאלי אבל לא נורא, שרדתי גם את זה.

חחחחחחחח.

יום אחר כך, בחמישי, היינו אמורות לצאת עם דנה לפאב בהרצליה פיתוח שם היא חגגה עם חברים שלה, אבל בסוף זה לא הסתדר מבחינת הסעה אז לא נסענו.

עשינו במקום ערב בדירה עם נטלול (שהגיעה במפתיע בשביל דנדוש) ומאוד נהניתי.

-.-"

יש לי סוף סוף אימיול במחשב :)

ידיד שלי חמוד מאוד מאוד הוריד לי.. ועוד מעט הוא שוב בא, לתבל קצת את החיים שלי בעניין..

הייתי אמורה לראות את קרן אבל גם זה התפספס.

פשוט אין מזל בזמן האחרון.

שיהיה לכולנו שבוע מצוין :)

ביום שלישי בערב, חשבתי על מה אני יכולה לעשות בשביל להעביר את הזמן, והתחלתי לכתוב:

החלטתי לשבת ולכתוב כל מה שעובר עליי בזמן האחרון עם כל ההקפצות האלה בגלל המלחמה בחמאס.

בשבוע שעבר הייתי כל יום באשדוד, בבית ספר יסודי בשם "גאולים" בו למדו שכבות יא'-יב' מתיכון מקיף א' הקרוב לאיזור, שהתלמידים לא יכלו ללמוד בו בגלל שלא היה ממוגן מספיק לפי הוראות פיקוד העורף.

במסגרת התפקיד שהייתי צריכה לעשות בבית הספר, שובצתי עם עוד חיילת בשם הילה ועם קצין שהיה ממונה על שתינו בשם אלון.

הימים באשדוד עברו עליי בלאות, בשיעמום גובר אבל בד בבד בהנאה.  יצא לי להכיר מישהי חדשה, דיברתי קצת עם מורים, מזכירות. עשיתי עבודה משרדית, חוויתי קצת צבא, בדרך קצת אחרת.

עשינו לתלמידים תרגול ירידה למקלטים בכל בוקר, ולאחר מכן חיכינו לשעת כושר שקיווינו שלא תגיע, ובסוף היום הלכנו הבייתה.

באחד הימים בשבוע שלנו שם (אני כבר לא זוכרת איזה יום) הופעלה פתאום אזעקה. בפעם הראשונה מאז הגעתי לאשדוד.

השעה הייתה כבר מאוחרת יחסית בבוקר, והתלמידים הצטמצמו ללמידה במקלטים עצמם, כך שבעת האזעקה, רק אנחנו החיילות, אנשי פקע"ר וצוות המורים היה צריך לרוץ למקלט. בהתחלה חשבתי שזו הלצה ושוב אחד התלמידים מפעיל רינגטון בפלאפון שלו, אבל אז הילה ניערה אותי וקלטתי שזה אמיתי לחלוטין ותפסתי את עצמי ורצתי. זה היה ממש מבהיל לשמוע את האזעקה וכשנכנסנו למקלט, הופעל צבע אדום. בהחלט לא סיפור שנחמד לעבור כל יום.

השבוע באשדוד נגמר מוקדם מן הצפוי, כאשר ביום חמישי בערב התקשר אליי הקצין שהיה ממונה עליי ואמר לי שסיימנו את המשימה ושלא נגיע לבית הספר גם למחרת, ביום שישי, כמו שתוכנן.

ובשנייה אחת, נהיה לי סופשבוע ארוך בבית.

זה היה יכול לנחם אותי, אלמלא התקשרתי למפקדת שלי וביקשתי הנחיות להמשך משימה.

בהתחלה היא אמרה לי שאני הולכת בחזרה לפנימייה ביום ראשון.

אחרי כמה שעות היא התקשרה אליי עם בשורות מרעישות. אני הולכת להשתבץ בגדרה, יבנה ויישובי הסביבה, ולישון בבסיס של פקע"ר, וכל זה ביחד עם סתיו, שעד עכשיו הופרדה ממני והייתה בתיכון בבאר שבע.

אגב, אני עוזבת לשניה את ענייני הצבא, ועוברת קצת לסושיאל אבנט שהתרחש בחמישי בערב, בו סופסוף ראיתי את סופי המתוקה שלי, ויצאנו ביחד לבית קפה ברחובות, עם עוד שני בנים חמודים ונחמדים שהעבירו לנו את הערב בנעימים :) חבל שלא הצטלמנו...

למחרת, אני כבר לא זוכרת מה עשיתי, אולי כביסות.. כן, זה הגיוני, התקשרה אליי שוב המש"קית שלי ואמרה לי שיש שינוי קל בתוכניות.

אני משובצת בבאר שבע, לשבוע הקרוב.

ואני הולכת לישון בבית ספר תיכון בבאר שבע... כן כן.

ושוב פניה חדה לעוד סושיאל אבנט, במוצאי שבת, בו הלכתי עם אחותי הקטנה והחביבה לסרט "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" עם בראד פיט וקייט בלאנשט. הסרט היה נפלא, מרגש, ומאוד עוצמתי. אה כן, והפכתי ללסבית עקב התאהבות בקייט המהממת.

ביום ראשון שמתי פעמיי לעבר תל אביב סיטי, כדי להיפגש עם סתיו ולחזור בחזרה דרומה לכיוון באר שבע.

היה כל כך טוב לראות אותה אחרי שבוע שלא התראינו, במהלך השבוע הזה היא גם הפכה לבת 20, שזה מאוד משמעותי.. :)

אז נפגשנו בתל אביב, שמחנו מאוד לראות האחת את השנייה, ועלינו על רכבת לבאר שבע.

בנסיעה התעדכנו בכל המאורעות המסעירים של השבוע החולף, ואז גם השווינו תיקים ורשימת ציוד, ואז הבנתי שחסרים לי מלא דברים ששכחתי לקחת. כמו למשל, מברשת שיניים. :|

בתחנה המרכזית בבאר שבע, פגשנו עוד שתי מורות חיילות שישבו ברציף של הקו שלוקח לתיכון המיועד.

לאחר שירדנו בכיכר המטוס (המרשימה אם יורשה לי לציין), עשינו היכרות קצרה עם הבנות. אנחנו ממסלול פנימיות, משרתות בנתניה, הן ממסלול מועדוניות, משרתות בתל אביב.

ליעד ומעיין, דרך אגב, שתי החברות החדשות שלנו.

הלכנו ביחד די הרבה עד שהגענו לבית הספר, ונתקלנו בשממה.

אפילו לא היה שומר בבוטקה של השומר.

התיישבנו בכניסה לבית הספר כמו איזה הומלסיות עם התיקים הגדולים שלנו וחיכינו לישועה.

פתאום נכנסה תלמידה לשטח בית הספר ושמה פעמיה לכיוון המבנה הגדול שעמד מולינו. וראו זה פלא!!! הדלת הייתה פתוחה!

אז הבנו שהיינו ממש מטומטמות ונכנסנו גם אנחנו לבניין, ואחרי חיפושים רבים (זה חתיכת בית ספר גדול) מצאנו ריכוז קטן של חיילי חיל החינוך והנוער. נרשמנו אצל הקצינה (שאגב, הייתה צריכה להוסיף אותי ואת סתיו לרשימות כי, כמו תמיד, אנחנו לא מופיעות בשום מקום מלכתחילה. ע"ע מטווחים אחרונים.) וחיכינו.

חיכינו חיכינו ואחר כך חיכינו עוד קצת ולבסוף אני כבר לא זוכרת באיזה שעה זה היה, הייתה לנו שיחה עם הקצינה האחראית על המשימה.

אגב, בסופו של יום ראשון היינו במקום כשישים חיילים.

הבנות ישנו בשני מקלטים בתוך התיכון והבנים ישנו בלובי של המרכז הקהילתי, שבו היו גם אולם ספורט גדול וסטודיו לחוגים שונים בקומה העליונה.

ביום שני בבוקר (השכמה בפאקינג חמש בבוקר!!!!) פוזרנו לשני מקומות עיקריים: אופקים והמועצה המקומית בני שמעון. המשימה שלנו הייתה אמורה להיות בתוך באר שבע  אבל בשני בבוקר הלימודים לא התקיימו שם, אז החליטו להעביר אותנו למקומות סמוכים.

יום שני כלל בתוכו רק גני ילדים שפעלו בתוך מקלטים או שהיו קרובים למקלטים או מרחבים מוגנים. אני הייתי בפעוטון שלושת יישובי "יחדיו". (תאשור, תדהר וברוש.) היה כל כך כיףףףףף עם כל הילדים הקטנים והמקסימים!! הגננת והסייעות היו נפלאות וממש ממש נהניתי.

התפקיד שלי אגב היה להשרות ביטחון שחייל נמצא במוסד הלימודי, ולענות על שאלות, ולבדוק תרגולת של הילדים לרדת למקלט ועוד.

אמרתי תודה לאלוהים שהילדים כבר היו במקלט, כי אני בספק אם היינו יכולות כולנו ביחד להוריד חמישה עשר פעוטות מהגן למקלט בארבעים וחמש שניות.

למזלי, הכריזו הפסקת אש באותו יום, אבל לא היינו יכולים לדעת שום דבר, תקלות תמיד ישנן.

ביום שלישי כבר פוזרנו בבאר שבע, ואני שובצתי בגן ילדים תלת שכבתי בשכונת נווה זאב.

היה לי ממש כיף להיות איתם, עזרתי לגננת בכל מיני דברים שהייתה צריכה, ולמדתי הרבה על העבודה הרבה שיש כשצריך לטפל בילדים בגילאים שונים. (הגן כלל גם טרום טרום חובה, טרום חובה וגם חובה.)

לקראת סוף היום בגן, כבר התקרבתי מספיק לכמה ילדים בשביל להקריא להם את הסיפור "העץ הנדיב", איזה חמודים הם היו כשהצטופפו ככה מסביבי לשמוע.. :)

חצי מהילדים בגן בערך הם ילדים ערבים.

הסייעת של הגן היא אישה דתייה, והיא מתנהגת לכולם באופן שווה כמובן אבל לא יכולתי שלא לשים לב מאוד לעובדה שהיא אמרה לי, "אלה מהבני דודים שלנו" והביטה על שתי ילדות נפלאות ממש שציירו יחד. נקרעתי לחלוטין. אחר כך גם הגננת סיפרה לי שההורים של שני אחים שנמצאים בגן הם משת"פים ושכל המשפחה עברה מבית-חנון בעזה לפני כחודשיים.

מצד אחד, פחד אלוהים. מצד שני, הם פאקינג ילדים.. ילדים! לא ידעתי איך לגשת לכל העניין, אבל מפאת היותי שוחרת שלום, החלטתי שאני מתקרבת לילדים האלה ויהי מה.

ביום הראשון שלי בגן הזה, אחת הבנות היותר קטנות הערביות, נוראן, התחילה לבכות בגלל משהו. בכלל שמתי לב שהיא בכתה המון. כמעט כל הזמן. וכל כך נקרע לי הלב. אמרתי שאני אנסה את מזלי וקראתי לה לבוא. היא נענתה כמעט מיד וזה ממש הפתיע אותי. כשחיבקתי אותה היא המשיכה לבכות ואני עוד שניה רציתי לבכות ביחד איתה.

היא לא רצתה לעשות כלום.. לא לצייר, לא לשחק בקוביות,לא לשחק בפינת אמא ואבא.. שומדבר. בסוף לקחתי אותה לספריה ובחרנו סיפור וישבתי והקראתי לה קצת. זה היה ממש כיף ונפלא והיא הפסיקה לבכות והייתי קצת גאה בעצמי.

באותו יום הלימודים והחוגים התחדשו בכל באר שבע, כולל בבית הספר בו היינו וישנו במהלך הלילות. אי לכך, נתנו לנו שלוש שעות זמן חופשי מארבע עד שבע ויצאתי עם הבנות לקניון, שם פגשנו את הדס החמודה שבאה לבקר והיה ממש אחלה.

כל יום מאז שהגענו לשם היו שמירות בלילה, כל פעם זוג, ששומר מחוץ למבנים על הציוד והחיילים.

בין יום שלישי לרביעי, אני שובצתי בשמירה עם עוד מישהי שלא הכרתי, משעה שתיים עד השעה שלוש לפנות בוקר. 

שנאתי את זה שאני לא שומרת עם סתיו (ששובצה בחמש בבוקר) ועוד יותר שנאתי את זה שאני בכלל צריכה לשמור, ובעשרה לשתיים כבר הייתי על מדים מחוץ לשק"ש וירדתי למטה. (שכחתי להגיד שבלילה האחרון שלנו בבאר שבע, העבירו את כל הבנות לישון בסטודיו למעלה, והגיעו עוד ארבעים בנות בערך שהיו בנתיבות לפני כן וחלק מהן ישנו באולם הספורט)

למטה ראיתי שהשמירה מתבצעת בתוך הלובי, איפה שהבנים ישנו.

מישהי יחידה ישבה על אחד הכיסאות.

מסתבר ששתי הבנות של אחד עד שתיים לא קמו לשמירה שלהן ואחת המפקדות התנדבה לשמור במקומן. התיישבתי על הכיסא, והמפקדת התקשרה לבת הזוג שלי לשמירה, שבאופן מפתיע כנראה הוציאה גימלים והייתה בבית.

מה שאומר, שאני שומרת לבד. היא נתנה לי גם מספר טלפון של אחד הבנים שהיה אמור לשמור אחריי ואמרה לי לבוא להעיר אותה אם אף אחד לא יבוא לשמור במקומי. היא הייתה ממש חמודה אבל אני ידעתי שאני לא הולכת לעשות לה את זה, גם אם אף אחד לא יקום לשמור. 

התרווחתי על הכיסא שהיה ממוקם בדיוק מול שתי דלתות הכניסה הגדולות והשקופות ושקעתי במחשבות, חושבת איך לעזאזל אני הולכת להעביר לבד שעה בקור המטורף שהיה בחדר. (רוח פרצים נכנסה ברווח שבין הדלת לרצפה).

ואז, בלי שום אזהרה, שמעתי אזעקה.

אזעקה אמיתית, כל כך קרובה, כאילו הצופרים הותקנו מחוץ לאולם. חשבתי שאני מדמיינת, שמישהו עובד עליי, עד שראיתי עשרות בנות יורדות מהמדרגות ורומסות כמעט האחת את השניה בשביל להגיע למטה. ניסיתי לעזור לכל מי שיכולתי, כי לעצמי לא יכולתי לעזור. הייתי בהלם. האזעקה נמשכה שישים שניות. שישים שניות יותר מדי. כולנו הצטופפנו רחוק מהדלת, בתוך הלובי שבו ישנו הבנים אגב, שהיה מרחב מוגן בגלל תקרת בטון כפולה, וחיכינו לשמוע בום.

לא היה כלום למרות שמישהי אמרה בקול רם ומפוחד אבל מאוד בטוח שהיא שמעה משהו נופל.

הקצינה שלנו הודיעה לנו אחרי שתי דקות שזו הייתה אזעקת שווא וכולם מחאו כפיים, אלא שאז, מעיין התעלפה. מעיין שהכרתי ביום ראשון בדרך לתיכון. היא הייתה בסדר אחרי זמן מאוד קצר אבל כל המאורעות האלה אחד אחרי השני מאוד הבהילו אותי.

אגב, סידרו לי מישהי שתשמור איתי בסופו של דבר, וזה היה נפלא. היא הייתה מתוקה אמיתית, והשעה שלוש הגיעה די מהר. כשראיתי שאין סימן שמישהו הולך להחליף אותנו, התקשרתי למספר שהמפקדת ההיא נתנה לי. שמעתי את הפלאפון מצלצל וניגשתי לבחור וניסיתי להעיר אותו. הוא אמר לי שבכלל מדובר בבחור אחר בעל אותו שם ושהוא שמר אתמול. אז התנצלתי ואמרתי לו תודה ושלחתי אותו בחזרה לישון, והכי הכי- ידעתי שנדפקתי. גם השמירה של בין ארבע לחמש לא קמה, וכך מצאנו את עצמנו אני והבחורה השנייה שהייתה איתי, שומרות עד רבע לחמש לפנות בבוקר. ידעתי שהשמירה של בין חמש לשש היא של סתיו ולכן רצתי להעיר אותה רבע שעה לפני ואמרתי לה שהיא חייבת לקום לשמירה כי אני ממש רוצה לישון חצי שעה, וגם הבחורה שהייתה איתי  מאוד רוצה לישון. בבוקר אמרנו למפקדות שאף אחד לא קם לשמירה שלו והן אמרו את זה אחר כך בפורום המרכזי וזה היה מספק בדיוק לשנייה וחצי, וגם זה לא. מה אני הולכת לעשות עם השלוש שעות שלא ישנתי בהן בלילה?

האמת שעייפה מאוד, לא ממש הייתי, וגם ידעתי שאני הולכת לאותו גן כמו אתמול וזה קצת ניחם אותי.

הסייעת והגננת קיבלו אותי בפנים מחויכות, שכן עשיתי להן הפתעה, כי הייתי בטוחה שאני לא חוזרת לשם.

גם ביום רביעי הגיעו לגן רק חצי מהילדים, וגם ביום רביעי נוראן בכתה הרבה, אבל הפעם היא לא הפסיקה. מהשנייה שהיא הגיעה היא לא הפסיקה לבכות וזה קרע לי את הלב. היא לא רצתה הפעם לבוא אליי כשקראתי לה והיא לא הפסיקה גם כשנתנו לה סוכריות וביסקוויט. אז הגננת התקשרה לאמא שלה ואמרה לה שהילדה כנראה בחרדות בגלל האזעקה שהייתה בלילה ואולי כדאי שהיא תבוא לקחת אותה.

מסתבר שהן גרות באזור שבן שומעים את האזעקה ממש חזק וזה כנראה השאיר את הילדה בטראומה. גם הפסיכולוגית של הגן הייתה באותו יום ולא ממש הצליחה להרגיע אותה.

אני חשבתי שזה מטורף, ושהמלחמה הזאת שיבשה לכולנו את השכל. כמה זמן אפשר לחיות תחת איום כזה? זה לא נורמלי. זה לא אמור להיות ככה.

סיימתי את היום השני שלי בגן די מהר וחזרתי לתיכון, לקחתי את הדברים שלי ואחרי עיכוב של מספר שעות, יצאתי הביתה. סופסוף.

כרגע אני חושבת על מה לארוז לשבוע הקרוב לפנימייה, יש לי שם גם ככה מלא בגדים אבל יש שבת סגורה אז אני אצטרך מכנסיים נורמליים וחולצה לבנה נורמלית ונעליים נורמליות.. חח כל החבילה.

כל כך התגעגעתי לחניכים שלי, אין דברים כאלה, באמת שאין. גם לסשה התגעגעתי.. ולדנה.. ולסופי.. ולטלי.. ולאריק!! חחחח אפילו לשושו, הכלב של טלי J

יהיה בסדר, שבוע בפנימייה יוצא לדרך מחר, ואני מאמינה שתהיה לי טונה של עבודה.

בינתיים, אנשים יקרים ויפים שלי, אני אעזוב אתכם, ואלך לי לארוז (הפעם בתקווה, את כל הדברים שאני צריכה)- שלום ואהבה לכולם!!!!!!!