הייתי היום אצל סבא וסבתא שלי בהרצליה.

לא ראיתי אותם כמעט חודשיים.

בזמן האחרון לא היו לי חיים כמעט חוץ מהחבר שלי והפנימייה.

לא ראיתי את הבית כמעט בכלל ועל החברות שלי אין כל כך מה לדבר.

לא יודעת, אולי אני צריכה לעשות עם עצמי חושבים.

סבתא סיפרה לי היום את כל ההיסטוריה שלהם, והזדעזעתי.

היא וסבא התחילו מכלום. בנו צריף ביפו כדי שיהיה להם איפה לגור. לא היה להם אפילו רישיון וכשהגיעו מהעיריה עם צו הריסה, סבא סיפר שהוא היה שבוי במלחמת העצמאות, שאימא שלו נהרגה מירי הבריטים בעיר העתיקה ואבא שלו חולה והוא הראשון שמגיע לו משהו במדינה הזאת וככה הרשו להם לשמור את הבית, אבל עדיין ללא רישיון.

לא היה מקרר בבית 15 שנה אלא ארונית קטנה כזאת עם קרח, שעם הם היו מפספסים את משאית הקרח שעברה בשכונה בארבע בבוקר כל יום, לא היה איך לקרר את האוכל וסבא היה צריך ללכת עד לסוף בת ים למפעל הקרח בשביל להשיג קרח.

סבא וסבתא שלי התחתנו כשסבתא הייתה בת 18 וסבא היה בן 20. הם הכירו בקיבוץ. סבתא עלתה מבולגריה בגיל 14 וסבא נולד בירושלים העתיקה.

הם לא הביאו ילד חמש שנים כי סבתא לא רצתה לגדל ילד בחורבה שהם גרו בה.

לא היה להם גרוש ושניהם עברו בשלוש עבודות כל אחד בשביל לפרנס את הבית ואת דוד שלי הגדול שנולד אחרי חמש וחצי שנות נשואין, ואימא שלי, שבאה לעולם אחרי עשר שנות נישואין.

לשמוע את זה מסבתא שלי בחצי שעה של נוסטלגיה, גרם לי לפקוח קצת את העיניים ולהתחיל לקחת את עצמי בידיים.

כסף הוא דבר חשוב שיש לשמור עליו טוב. אני חייבת להפסיק להיות כל כך בזבזנית ולהתחיל לשים לב מה אני עושה וכמה אני מוציאה על שטויות.  

על קצה המזלג מחשבות, אין לי כל כך זמן אני עובדת עכשיו ואני צריכה ללכת לבניין להיות עם הילדים...

יום יבוא ואחזור לכתוב כאן כמו שצריך.

המשך שבוע נעים,

מור.