לאחר הפסקה יחסית ארוכה שלקחתי מהבלוג, החלטתי לחזור ולעדכן על מאורעות השבועיים שעברו.

היות ולא ממש פירטתי על הסיפור הרומנטי שאני חווה בימים אלו מפאת פרטיות, אי אנרגיה וכיוב', אני אספר עכשיו קצת על הבחור שאני משוויצה בו לכל העולם בזמן האחרון.

קוראים לו רפי. והכרנו ב"מקושרים" (כן, גם זה אפשרי) ונפגשנו מספר לא מבוטל של פעמים מאז. מחר אנחנו רשמית ביחד שלושה שבועות. ואני אוהבת אותו. וזה נשמע לא אמיתי ולא ייתכן וכל כך הרבה לאווים אחרים, אבל הגעתי למסקנה שכל זה פשוט לא מעניין אותי. ואני מצטערת באמת מכל הלב אם למישהו יש טענות חלילה או שמשהו לא מוצא חן בעיניו.

כבר מזמן הבנתי שהחיים שלי הם כמו רכבת הרים..יש את הקטעים המישוריים והמשעממים ובשניה אחת פתאום נשבר המישור ויש סיבוב כל כך חד שאני מפחדת לעוף ולפספס את כל הכיף.

הפעם, אני לא מפספסת כלום. וזה באמת טוב. ובאמת טוב לי.

~

השבוע האחרון היה אחד העמוסים שיצא לי לחוות מאז שהתגייסתי.

לא היה יום אחד שבו היינו רק בנתניה.

ביום ראשון היה לנו כנס ארצי של מורות חיילות מכל המסלולים, בבנייני האומה בירושלים. הכנס הזה נמשך עד הערב ואחר כך חזרנו לפנימיה והכרנו קצת את הילדים החדשים שהגיעו לחמישה ימים למכינה.*

(*מכינה- תקופה של עד שבוע שבו מגיעים ילדים שמתעתדים לגור בפנימיה בשנה"ל הבאה וחיים קצת את החיים בפנימיה על כל המשתמע מכך. המטרה של המכינה היא לראות אם יש ילדים שלא בנויים לחיים כאלה, איך הם מצייתים לכללים של מקום ואיך הם מתפקדים בחיי שיתוף.)

ביום שני, סתיו ואני יצאנו לבסיס בתל אביב בשביל לחתום על נשק. (סיפור מקדים: בשבוע שלפני כן, התקשרה אליי הרכזת שלי ושאלה אם נהיה מוכנות "לאבטח" את ההשתלמות המתקרבת ובאה בימים שלישי רביעי. משום מה זה נורא הלהיב אותי אז הסכמתי. רשמתי אותי ואת סתיו לחתום על נשק לשלושה ימים ולהסתובב איתו כאילו היינו קרביות מן המניין.)

היה ממש מצחיק בבסיס. אחראי הנשקיה, ברק, הוא אחד השרוטים..היה לנו ממש כיף לדבר איתו ולצחוק איתו, ובנוסף, ראינו את דקל (!) בישיבת קצינים חחח :) וכמובן שצחקנו עליו. אבל רק קצת.

אה וקיבלנו נשק ארוך ולא מקוצר, וגם מחסנית אחת, וכך התחילו להם ימי ה" בחזרה לטירונות 4".

ביום שלישי למחרת השכמנו קום ויצאנו לכיוון באר שבע כדי אחר כך להגיע לדימונה, שם הייתה לנו השתלמות מורות חיילות ממסלול פנימיות ליומיים.

קצת על ההשתלמות:

למרות שנסחבנו עם נשק לכל מקום, היה ממש נחמד בהשתלמות הזאת. האכסניה הנפלאה שהיינו בה ("בדרכים") שימשה מקום לחלק מההרצאות שעברנו, ואם יורשה לי (ואני מאמינה שיורשה לי היות וזה הבלוג שלי), אני רק רוצה לציין שהאוכל שם יוצא מן הכלל. ארבעה וחצי כוכבים. באמת.

ביום רביעי בצהריים ישבנו לאכול בשולחן עם כמה מיוצאות הקורס (ממה שאני זוכרת היו שם: מיה, חן, נעמה, הילה, אני, סתיו, נטלי, מש"קית ממש חמודה של איזור דן, לאה) ועם דקל. שהיה מש"ק שלנו בקורס וכעת מתפקד בתור קצין בבסיס שלנו בתל אביב.

דיברנו וצחקנו ואכלנו והיה איזה קטע שמיה קראה לדקל "המש"ק" והוא הסתובב אליה מיד. אוי כמה שאנחנו צחקנו.. מיה הייתה גאה בעצמה, וזה באמת היה מצחיק לראות שגם אחרי כמעט שנה הוא עדיין מגיב לכינוי הזה.

אני אוהבת את דקל. הוא עלא כיפאק. (לא לתקן אותי, אף אחד לא באמת יודע איך כותבים את זה, זאת מילה בערבית.)

אחרי זה דקל חד לנו שלוש חידות ואני פתרתי את כולן! חידות חשיבה כאלו..ממש הייתי על הגל ואהבתי את זה.. :))

הייתה אחלה של ארוחת צהריים.

בסביבות חמש וחצי כבר היינו באוטובוסים וחזרנו לנתניה. אם אתם חושבים בטעות שזה היה לפנימיה, הרי שטעות מרה בידיכם, כיוון שביום רביעי הייתה מסיבת הסיום של המכינה (כל כך מהר?!) שהתקיימה בבריכה של כפר הנוער הידוע בשמו, "הדסה נעורים."

אי לכך, אחרי יומיים מתישים בדרום, שמנו פעמינו לכיוון בית ינאי, שם הכפר נמצא והגענו למסיבת הסיום.

והאמת? אני לא מתחרטת לשניה שהלכתי, כי באמת נהנינו. הילדים החדשים ממש מתוקים, וחלק מאוד גדול מהם ממשיך איתנו לשנה הבאה. (רובם המכריע יהיה בקבוצה שלי).וזה בהנחה כמובן שייתנו לי את הקבוצה הצעירה כמו שהיה בשנה הזו.

ביום חמישי למחרת, סתיו ואני יצאנו לבסיס בשביל להזדכות על הנשק.

בגלל כל הבלאגן שהיה עם הרכבות, נסענו לשם באוטובוסים. השעה הייתה רבע לתשע כשיצאנו ולקחו לנו שעתיים להגיע לתל אביב, כאשר בימים כתיקונם, זה לוקח בסביבות החצי שעה.

היינו בבסיס בדיוק שתי דקות (דקה אחת להחזיר את הנשק והתחמושת ועוד דקה אחת לבקר באפסנאות ולקבל חולצת א חדשה) וחזרנו בחזרה לכיוון נתניה, שוב באוטובוסים, וזה אחרי שכבר היינו בתחנת הרכבת "ההגנה" וכמו סתומות נזכרנו שאין בכלל רכבות לכיוון צפון, וחזרנו לתחנה המרכזית.

יום חמישי אחה"צ היה ישיבת סיכום מכינה שנמשכה משעה שלוש עד שעה שמונה וחצי בערב, כשעשינו את הפרידה מחני וימה, שעוזבות את הפנימיה בשנה הבאה לטובת עבודות אחרות.

אחרי כעס ותסכול לא מעטים, הבנתי שאיאלץ להישאר ללילה, אחרי שפנטזתי כל כך הרבה על לישון כבר בבית ולצאת חמשו"ש.

אבל נהיה לי מאוחר מדי. החלטתי להישאר בדירה, לבד.

ביום שישי בבוקר יצאתי בעשרה לשבע מהדירה והתחלתי ללכת לכיוון בית הספר.

מפתח לשער של הפנימייה יש רק לסתיו. וגם סתיו וגם נטלי לא היו איתי, כי שתיהן יצאו ערב קודם הבייתה.

כשהגעתי לבית הספר, גיליתי שהשער נעול ומסוגר.

לא היה שום סימן לשומרים, שבדרך כלל נמצאים כבר בשעה הזאת.

לא האמנתי שזה קורה.

כל השבוע הארוך הזה, נסיעות ברחבי הארץ, לחץ בית מפה ועד הודעה חדשה, ופתאום השער של בית הספר נעול?

ממתי נועלים אותו?

לא ידעתי מה לעשות.

נלכדתי בפנימייה.

האוטו של ימה היה בחנייה אבל לא רציתי להתקשר ולהעיר אותה, ולא ידעתי אם יש לה או אין לה תוכניות ובאופן כללי פשוט הייתי אבודה.

חזרתי למשרדים וישבתי שם, ופשוט התחלתי לבכות.

בכי של תסכול ואכזבה ואפיסת כוחות.

אחרי שיחות עם אימא ואבא (שניהם אגב בפרץ של אני-לא-יודעת-מה-בדיוק ייעצו לי לטפס על השער וכך לצאת) הגעתי למסקנה שהכי טוב יהיה אם פשוט אחכה לגאולה והאוטו הראשון שייכנס לפנימיה יפתח לי את השער האוטומטי ואוכל לצאת.

הלכתי לעשות סיבוב נוסף אחרי רבע שעה בקרבת בית הספר בשביל לראות אם יש כבר שומרים והשער פתוח, אבל הוא עדיין היה סגור.

כשחזרתי לפנימייה העפתי מבט אל השער וראיתי שהוא נפתח לאיטו! מכונית התכוונה להיכנס פנימה..!! לא עניין אותי בכלל מי זה ומה הוא מחפש פה (כי את האוטו לא זיהיתי), רק שמחתי שיש ישועה ואני יכולה לצאת, והתחלתי ללכת לכיוון השער כשפתאום שמעתי את ימה קוראת לי.

~

התברר, שזו הייתה ימה שפתחה למי שזה לא יהיה את השער, והיא סיפרה שהיא צריכה ללכת לקחת את סבתא שלה מרמת גן והיא יכולה להקפיץ אותי לתל אביב.

אין צורך לציין כמה הייתי אסירת תודה שיש לי טרמפ לפחות עד לתחנת הרכבת.

נכנסתי מהצד של רמת גן (והבורסה) לתחנת רכבת תל אביב סבידור מרכז, ועליתי על רכבת הבייתה, והתקשיתי להאמין שזה סופסוף קורה.

~

בעצם, לא הייתי בבית שבועיים.

כי את הסופ"ש האחרון עשיתי אצל רפי, חבר שלי.

הצטברה אצלי כביסה מפה ועד הודעה חדשה וממש רציתי להגיע כבר הבייתה. להתקלח כמו בנאדם, לשכב במיטה שלי ולדעת שהכל בסדר ושאני יכולה לנוח.

אתמול בשעה 11 כבר הייתי בבית. ועשיתי את כל הדברים הנ"ל.

זה היה כמו חלום שהתגשם..

:)

~

לסיכום, שינויים ומאורעות בנקודות:

1. הכרתי מישהו חדש ומדהים ונפלא, ואנחנו ביחד כבר שלושה שבועות.

2. יצאתי לכנס והשתלמות באותו שבוע, אחד בירושלים והשני בדימונה.

3. חרשתי את הארץ באוטובוסים ורכבות.

4. סחבתי נשק במשך ארבעה ימים.

5. ראיתי את החניכים החדשים שלי.

6. לא נחתי כמעט לשניה.

7. והעיקר? חייתי.

שיהיה לנו שבוע חדש נפלא.

אוהבת אתכם,

מור.