נכנסתי לבלוג שלו עכשיו.

למרות שעבר כל כך הרבה זמן אני זוכרת.

את הכינוי, למרות שהוא החליף אותו, את השם של הבלוג, מתי פורסם הפוסט האחרון.

הוא לא מעדכן כמעט שנה.

הוא לא מדבר איתי כבר שנה וכמה חודשים טובים.

והאמת?

אני מתגעגעת אליו.

לבוסר.

זה היה כל כך טרי.

לפני כל דבר אחר שקרה לי מבחינות רומנטיות.

הפרפרים האלה בבטן שלא יכולתי להתגבר עליהם באותה נסיעה לירושלים, כשהייתי בקורס.

כשהייתי תמימה וצעירה.

ולחשוב שהוא גר במרחק רבע שעה נסיעה מאיפה שאני משרתת כיום.

שבכל רגע נתון הוא יכול היה לקחת את האוטו ולבוא אליי.

כי הוא כבר לא חייל.

כשהכרנו הוא היה שלושה חודשים לפני השחרור.

מה פתאום נזכרתי בו עכשיו.

.

.

.

אוף.