גי'ז...

מעיין הגיעה הבייתה לפני חצי שעה ונכנסה אליי לחדר לבדוק אם אני ישנה או משהו. אלוהים יודע. ותנחשו מה? באמת ישנתי.

אבל כבר לא.

לא לא לא לא לא לא. כבר לא.

-.-'

אז כמובן שכבר הייתי צריכה שירותים ממש דחוף כי היה לי ממש קר כי לא לבשתי כלום אז טסתי לשירותים ואז התלבשתי בעוד סווצ'ר והוספתי עוד שמיכה למיטה.

התכנון המקורי שלי היה להתעורר עוד שלוש שעות.

נראה איך זה יעלה בסוף.

אז מה קורה?... הרבה זמן לא ביקרתי פה באמת.. כמו שאני רגילה לבקר.

כל הפוסטים לאחרונה זה תיעוד מטומטם של החיים שלי, ללא כל מטרה נראית לעין. וגם כמה ברבורים על האקסים שאני כל כך מתרברבת בהם.

מה זה החרא הזה?

ממתי נהייתי כזאת רדודה?...

אבל אם כבר ברדודה עסקינן, אני אספר לכם שאני לא יכולה להתנתק מרפי. אני פשוט לא מסוגלת.

אומנם אנחנו חוזרים ונפרדים במשך יותר זמן ממה שהיינו באמת ביחד אבל זה כאילו אין לנו שליטה על זה.

או ששנינו חיות מין מטורפות (אני מוחצנת והוא בהסוואה) או שדאמט, באמת יש פה אהבה ואני לא עליתי על זה עדיין.

או שעליתי על זה ואני מנסה להדחיק.

כאילו, ברור שיש פה אהבה.

ברור גם שיש פה משיכה.

אבל כמו שכתבתי בפוסט פרידה ממנו לפני כמה זמן, יש דברים שאני פשוט לא מסוגלת להתעלם מהם וזה פחות או יתר אוכל אותי מבפנים.

האם אני בנאדם פחות טוב רק כי מפריע לי שהוא שומע מוזיקה לא לטעמי? או שהמנטליות קצת שונה? והמשפחה שלו לא משהו לפי דעתי?

והוא גר שלוש וחצי שעות ממני ברכבת?

כאילו, רבאק, אתם לא הייתם מחשיבים את זה בתור סיבות להיפרד? הרי אי אפשר באמת לחיות ככה.

ושלא נדבר על זה שאמא שלי לא חושבת שהוא מתאים לי.

מה עושים עם זה?

מכניסים את זה לתחת?

אני גרה איתה באותו בית עדיין אני לא יכולה סתם לעקוף את מה שהיא אומרת.

וזה הרבה מעבר לזה.

או בקיצור.. הרהורים של חמש בבוקר.

איזה כיף.

אני חושבת שיהיה הכי טוב לחזור עכשיו לחבק את הדובי פרווה שלי שמחכה לי על המיטה.. כי אם אין כלבי לי, מי לי.

פעם, הפריע לי שאני לא נאהבת.

כי מי אוהב בחורות שמנות.

היום, זה שאני נאהבת מנחם אותי איכשהו, אבל אני לא יכולה להיות עם הבנאדם הזה.

או שמשהו לקוי פה,

או שמשהו לקוי פה.

אוהבת אתכם אנשים,

מור.

ביומולדת של אדר. משלה את עצמי שהחיים וורודים ומחייכת.