מגיעה לך תודה.

פתאום הבנתי, שלא הודיתי לך כמו שצריך על התקופה הזאת שהיינו ביחד.

על העולם החדש שפתחת בפניי.

על כל הדברים שלימדת אותי בדרכך שלך.

על היותך החבר הראשון שלי.

אני אכתוב בספונטניות כעת, כי כבר נמאס לי לחשוב על כל שטות שאני כותבת ולמחוק אותה ולחשוב על משהו שיישמע יותר טוב או יותר מדויק. אני רוצה פעם אחת לכתוב מהלב.

את הפעם הראשונה שלי אני מעדיפה לשכוח.

אותו בנאדם כבר לא בחיים שלי.

אנחנו לא מדברים וכנראעה גם לא נדבר יותר לעולם.

מה זה משנה.

מבחינתי, אתה היית הראשון שלי, ותישאר ככה גם בזיכרון.

שבעה חודשים שחצי מתוכם היו פרידות חוזרות ונשנות.

אני עד היום לא מבינה מה מצאת בי כל כך, וננעלת.

לא היה אפשר למצוא מפתח בסביבה.

רצית אותי ויהי מה.

ואני זלזלתי והשפלתי. והמשכתי.

אגואיסטית.

אני מקווה שתמצא לך מישהי שתבין אותך ותאהב אותך כמו שאתה.

עם המוזיקה שאתה אוהב והסגנון שבו גדלת.

עם החברים שלך והמשפחה שלך.

שפשוט.. תאהב אותך.

כמו שאני אהבתי.

אבל לא הייתי מסוגלת.

אתה תחסר לי מאוד רפי. אבל לכל דבר טוב יש סוף.

וכנראה שגם הסוף שלנו הגיע.

בהצלחה לשנינו בחיינו החדשים..

שלך תמיד, ובאהבה,

מור.