תשמעו, אני לא יודעת מה לעשות.

כאילו, אני כן יודעת מה לעשות... אבל לא מצליחה ליישם את זה.

אני כל כך מפחדת מהקסאמים, הגראדים ושות'....ואני אמורה לסייע לפיקוד העורף (אשר ידוע גם בקיצור הצה"לי פקע"ר) והיום היה היום הראשון שלי בבית ספר יסודי באשדוד שלמדו בו תיכוניסטים שהתיכון שלהם לא ממוגן והם לא יכולים ללמוד בו.

כל הזמן, עד שיצאתי מאשדוד וגם אחרי זה זה המשיך, הייתה לי פשוט אבן מגעילה כזאת בבטן של עצבנות ומתיחות.

קפצתי מכל רעש, כל משאית שעברה בקרבת מקום הקפיצה אותי כאילו הייתה אזעקה, ובכלל, התנהגתי כאילו לא שמעתי אזעקה מימיי.

ועדיין, למרות שכבר עברתי מיני התקף חרדה בפעם הראשונה ששמעתי טיל נופל, זה עדיין כל כך מפחיד אותי. באמת. אני לא מצליחה לעצור את התחושה הזאת.

כל הדרך הבייתה באוטובוס חשבתי מה קורה אם יש עכשיו אזעקה, ואם הנהג מתורגל לשעת חירום.

אני למדתי מה צריך לעשות, אבל אני לא חושבת שבשעת חירום אני באמת אוכל לעזור לאנשים למגן את עצמם.. אלוהים, זו פשוט יותר מדי אחריות.

|לנשום עמוק...........................................................ולהוציא.|

ומה הכי אבסורד?

שהיה שקט באשדוד היום בבוקר.

כמה שעות אחרי שהגעתי הבייתה, שמעתי שהיו נפילות באשדוד. (הכוונה בחדשות).

זה היה פשוט מפחיד.

כאילו מה, חיכיתם שאני לא אהיה באיזור?

אמרתי תודה לאלוהים אבל רבאק, זה מפחיד... אני חייבת להפסיק לפחד כל כך.

אה ואגב, גן הילדים שהטיל נפל עליו הוא כנראה הגן שאני הלכתי אליו כשהייתי בת 4. כן כן, לפני 15 שנה. והגננת שהייתה לי התראיינה היום בטלוויזיה.

לא טוב לי בבטן...

נמאס לי לחיות בפחד מתמיד... גם כשאני בבית זה קיים... כל כך רע לי בגלל זה.

אני רוצה לבכות. אני לא בנויה לזה.

תומכת מצד אחד בלחימה בעזה, ומצד שני שרה בשקט את שיר תקווה של אביב גפן.

מה עושים?

אני חייבת להירגע. לנשום עמוק. לספר דברים אחרים. יותר חיוביים.

בתכנון שלי לקנות מצלמה חדשה :) מקווה שזה ייצא לפועל.....

אמא פתחה לי את השיחות בפלאפון... שעת חירום וזה, אני בצבא בכל זאת.

אחי החורג הוא חובש בהנדסה קרבית והוא בסדר :) הוא שלח תמונה לעדה מעזה.. תודה לאלוהים שבשמיים.

בבקשה, תעשה כבר שיהיה טוב... אני לא יכולה יותר עם המלחמה הזאת..

בברכת שבוע טוב ו-ש-ק-ט!!!!!!!!!!

מור.