למרות שהיום הפרידה הייתה קצת שונה, באמת עשינו קלוז'ר, מה שהיה שונה מהפעמים שעברו שנפרדנו, אני מתגעגעת אליו עכשיו. לחיבוק שלו. לנשיקה.

לפני ארבעה ימים הוא הציע לי צ'אנס אחרון. להציל את היחסים שלנו. בהתחלה ממש לא הסכמתי. לא רציתי . ואז אמרתי שאני אחשוב על זה. ובאמת חשבתי. ואתמול הוא שוב שאל מה קורה עם זה, למרות שביקשתי ממנו מפורשות שבוע לחשוב על זה. הוא צודק, האמת. הוא אמר שהוא לא אוהב להיות תלוי באוויר, הוא חייב לקבל ממני תשובה. ואני הרגשתי שהוא לוכד אותי בפינה, אז אמרתי כן. חזרנו ליום וחצי, והיום הוא בא לנתניה, לפגוש אותי.

איך שראיתי אותו מגיח מקיצור הדרך של הרכבת, הרגשתי שזה לא זה.

אלוהים יודע כמה אני אוהבת אותו וכמה אכפת לי ממנו, כמה עברנו ביחד, אבל אנחנו לא מתאימים ושום דבר לא יעזור. אני פשוט לא נכנסת טוב בסביבה שלו.

כאילו הוא חלק קטן מפאזל, ואני חלק קצת יותר גדול, מפאזל אחר.

"אני?" אמר האיש הכחול. "אני  מסיפור אחר."

ככה אני מרגישה, הכי באמת בעולם.

זה כל כך חרוט לי במחשבה, הקול של יהונתן (גפן) מדקלם את המשפט הזה.

עוד שנייה יעמדו לי דמעות בעיניים.

אוף, זה קשה. אני לא אוהבת לסיים סיפורים רומנטיים.

אני רוצה להגיד שיש עוד אחד כרגע בהתהוות, אבל אני לא יודעת מה יקרה בינינו.

הקטע של ינואר 08' בהחלט חזר על עצמו.

ממפגש אחד עם הבנאדם הוא קלט בי משהו ורק לפני חודשיים התחלנו לדבר ככה.. בקטנה.

אני בדיוק נפרדתי אז מחבר שלי לשעבר. ואמרתי לו שלא מתאים לי.

אבל אנחנו עדיין מדברים בימים אלה, ואולי אפילו ניפגש בסוף השבוע הקרוב.

אני חיה את החיים. מה שיהיה יהיה. נפרדתי מאחד, והנה כבר בא אחר. אולי יהיה לי יותר טוב?

סיפור ההקפצה, כפי שסופר על ידי:

ביום שני התקשרה אליי המפקדת שלי ואמרה לי שאנחנו מוקפצות לדרום. אנחנו צריכות להתייצב בבה"ד 16 של פקע"ר בצריפין ביום שלישי בשלוש וחצי בצהריים. עלינו לבוא מוכנות עם ציוד לשבועיים.

סתיו ואני הלכנו לקניות באותו ערב, וארזנו תיקים שלא היו מביישים אף תרמילאי למזרח הרחוק. כל תיק שקל בערך טון. אבל לא מדדתי. הגענו למחרת לצריפין, זאת הייתה חוויה, המקום הזה הוא ממש חור, כמו כל בסיס צבאי בארץ, אבל כשכבר מגלים אותו, אלוהים ישמור אותי, הוא ממש גדול. ענקי. כמה בה"דים!!

ביחד עם עוד מאתיים חיילים של חיל החינוך והנוער מכל רחבי הארץ, התאספנו ליד אולם הרצאות, ונכנסנו להסברה.

התפקיד שלנו לשבוע הקרוב הוא לסייע בבתי ספר בתרגול לשעת חירום ולענות על כל השאלות שאולי יכולות לצוץ. חולקנו לזוגות באופן אקראי, וכל זוג צוות לקצין. כל חוליה כזו, של שלושה אנשים, הולכת לבית ספר כלשהו ברחבי יישובי הדרום.

אני באופן אישי אהיה באשדוד. (עוד לא ידוע באיזה בית ספר.)

המשימה תתחיל ברגע שיתחדשו הלימודים בבתי הספר, וגם זה באופן חלקי. אני חשבתי שנרד לדרום עוד ביום שלישי, או אולי היום, אבל היות והלימודים לא מתחדשים כלל השבוע, אלא רק אולי ביום ראשון הבא, אמרו לנו לחזור בחזרה למסגרות שלנו עד סוף השבוע וביום ראשון להתייצב בבתי הספר המיועדים.

בואנה, אני מה זה כעסתי. היה לי כל כך כבד להיסחב עם כל הציוד הזה עד לצריפין, לא יכולתי להאמין ששולחים אותי בחזרה לנתניה.  והכי שוס? המשימה הזאת, שאורכה יהיה בין שלושה ימים לשבוע, תתקיים במתכונת של יומיות. אנחנו יוצאות בבוקר מהמסגרות שלנו וחוזרות אחרי שהלימודים מסתיימים למסגרות שלנו. אז מילא, לחזור מאשדוד לנתניה בשעה שתיים בצהריים. אבל מה בבוקר? אני צריכה להיות בבית הספר בשבע וחצי- אצטרך לקום לפני חמש בבוקר בשביל זה..!!! אני מבועתת, ומקווה למצוא פרצה או איזשהו פיתרון כי אני לא אוכל לסבול את זה. אני בכלל לא מכירה את השעה הזאת... רבאק.

מהצד החיובי, פגשתי אתמול את חברתי משכבר הימים, דנה סטרלינג, המדהימה, המהממת, שממש התגעגעתי אליה.. ראיתי את ניצניצ מהמחוז (שאפילו התקשר אליי היום  אבל שומדבר פרטי לצערי... ענייני צבא..) ועוד מלא אנשים מהמחוז שכרגע הם בפרק משימה.

היה די נחמד מהבחינה הזאת.

נוסטלגיה.

אני שומעת עכשיו את תחנת הרדיו שהקשבתי לה הכי הרבה בזמנים שעוד לא הייתה לי טלוויזיה בחדר, ולא מחשב, וכל האופציות הצטמצמו לשמיעת רדיו- 100fm.

הילדים המדהימים שלי, שנפרדתי מהם ביום שלישי בערב, חשבו שאעדר לשבועיים, ורצו לכתוב לי מכתבים שאקח איתי לדרום.

אני כל כך נפעמת מהמחווה הזאת... היום כשסשה אמר לי את זה כמעט בכיתי.

אני אוהבת אותם כל כך.. הם הקטנים שלי... למרות שאחד מהם לא התנהג היום מי יודע מה בשפיות.. אבל מילא..חחח

יהיה לי ממש קשה בשחרור, אני כבר יכולה לדמיין את זה.

אני נפרדת כעת, חוזרת לדירה.. לישון...

סופשבוע רגוע לכולם, נושאת תפילה שכל החיילים האמיצים שלנו יחזרו הבייתה בשלום ושלא יהיו עוד חללים..!

מור :]