אני אחרי שבת סגורה בפנימייה.

שבת בה עברנו השתלמות צוות מאלפת לחלוטין, לפחות מבחינתי.

מי היה מאמין שאעבור את כל מה שעברתי היום, ואעשה את מה שעשיתי היום..

אבל למה שלא אתחיל מהתחלה.

אתמול, יום שישי, התחיל היום הראשון של השתלמות צוות פנימיית אורט נתניה.

נכנס למועדון תרבות בחור צעיר, מחויט ספורטיבי, והתחיל לדבר איתנו על מטרות הסדנא.

לא אגיד שמיד "נפלתי בקסמיו" אבל כן היה שם איזה משהו שגרם לי רק להמשיך להקשיב.

למדתי כל כך הרבה. המון! על סגנונות תקשורת שקיימים בחברה, על פחד, אחריות, כוונה, מטרות.

זאת הייתה סדנא במדעי ההתנהגות.

החלטתי אגב שזה הולך להיות הכיוון שלי בחיים. אני הולכת ללמוד מדעי ההתנהגות אחרי הצבא.

כל כך טוב וכיף שאני יודעת מה הכיוון שלי. שסופסוף אני סגורה על עצמי. אבן נגולה מעל ליבי אבל עוד יש הרבה עבודה.

נחזור לסדנא.

אחרי שנגמר היום אתמול והמרצה שלנו הלך הבייתה, יצאתי עם דנה והבנות ל"בורגוס" באיזור התעשייה החדש וממש נהנינו :) התחלנו לבחון את המלצריות ולראות איזה סגנון תקשורת הכי בולט אצל כל אחת!!

או בקיצור, הסדנא נכנסה לנו לשכל...חח

היום בבוקר קמנו ליום חדש של הרצאות, אבל מה שאני עברתי היה הרבה יותר מסתם הרצאה.

בהתחלה דיברנו קצת על מה שהיה אתמול, ואחר כך היה לנו פעילויות גיבוש של הצוות, בחוץ.

הסתדרנו במעגל, והחזקנו חבל ארוך קשור ללולאה. באמצע החבל הייתה קשורה מטפחת שחורה, ואנחנו סובבנו את החבל.

כל פעם שהמטפחת השחורה הגיעה למישהו, היה עליו לומר משהו בהתאם להוראות המדריך.

אז בהתחלה אמרנו איך קוראים לנו ואיפה אנחנו גרים.

אחר כך אמרנו מה אנחנו הכי אוהבים לעשות.

היינו צריכים לזכור מה זה שעמד לימיננו אמר.

לזכור מה שני אנשים מצד ימין שלנו אמרו.

מה אנחנו צריכים לתקן בעצמנו.

מה זה שעומד לימין שלי צריך לתקן בעצמו.

בלה בלה בלה בלה..................................... ואז,

הגיע החישוק.

בהתחלה זה היה חישוק בינוני, עקום כזה.

המשימה הייתה להחזיק ידיים ולעבור דרכו, כל אחד בתורו.

מכירים את זה?

אתם מעבירים רגליים או ראש קודם, אחר כך מעבירים את הראש או הרגליים (תלוי מה עשיתם לפני כן) ואז הבא אחריכם עובר בחישוק, וכל זה בידיים מוחזקות.

עשינו את זה יפה מאוד, הצלחנו לעמוד בזמנים פחות או יותר, ושיפרנו מניסיון לניסיון את עבודת הצוות.

אחרי כל ניסיון כזה המדריך שלנו אמר לנו מה יכולנו לעשות טוב יותר.

אחר כך, הוא הביא חישוק אחר.

קטן יותר.

האמת, שבדיעבד אני לא זוכרת את עצמי כל כך בשניה שראיתי את החישוק.

אני רק יודעת שחשבתי לעצמי כמה שניות אחרי זה, שאין מצב שאני עוברת בדבר הזה.

ואחרי הניסיון הראשון עם החישון הקטן יותר, אמר המדריך שלנו,

"איך זה שאף אחד לא שם לב שמור הייתה בלחץ מהשניה שראתה את החישוק?"

כאילו אף אחד לא שם שיש כאן מישהי שהיא קצת יותר מלאה מכולם וצריכה הכוונה ועזרה קודם.

וזה לא שלא שמו לב.

מכירים אותי כבר בפנימייה, אני גרה כאן כבר שנה ושלושה חודשים. כולם יודעים איך אני נראית, אבל אף אחד לא חשב להכניס את זה לתרגיל על מנת להתייעל מבחינת זמנים.

לפני שהתחלנו את התרגיל אני גם אמרתי שאולי אני אתחיל קודם כדי לעכב בהתחלה ולא בסוף.

וקיבלו את זה.

אבל אחר כך כשהוא הצביע על זה לפני כולם, פשוט התחלתי להתייפח. דנה ישר רצה אליי, חיבקה אותי כזה מהצד.

הרגשתי מושפלת.

הרגשתי ערומה לחלוטין, כאילו מישהו בא וקרע מעליי את הבגדים והציג אותי לראווה בחנות הבגדים שלו.

תראו, הנה שמנה. איך לא שמתם לב?

היחידה שהיו לה הערות, והיה לה מספיק אומץ, או חוסר טאקט להגיד אותן, היא א'. (לא ננקוב פה בשמות מלאים.)

ובדיעבד, וואלה. למרות החוסר טאקט שלה, והרצון להרביץ לה בשניה ששמעתי את זה, היא היחידה שהעזה להגיד משהו.

וכולם שתקו כשהוא אמר את זה עליי.

כי אף אחד לא באמת חשב לשאול אותי אם יהיה לי נוח לעבור דרך החישוק.

לאף אחד לא היה מספיק אומץ.

אחרי זה הייתה לנו הפסקה.

עליתי לדירה.

ראיתי את סתיו בוכה.

כששאלתי אותה מה קרה, היא ענתה לי שזה לא משנה.

אז אמרתי בהתנשאות ורחמים עצמיים, השפילו אותי עכשיו לפני כולם. מה לך קרה? והדגשתי את המילה לך.

אז היא ענתה שאנחנו לא בתחרות פה של מי יותר מסכן. (אני בכוונה מקצינה, אני לא זוכרת מה היא אמרה בדיוק)

לא עניתי לה על זה, נכנסתי לשירותים פשוט ושם שוב עלה לי הבכי ולא יכולתי יותר לשמור בפנים כלום.

זה הרג אותי.

יצאתי משם ודיברתי עם הבנות על נקודת השבירה הזאת.

ועל העובדה שאנחנו חיים בחברה חרא, שרזה זה יפה ולפעמים אני פשוט רוצה לתקוע לעצמי כדור בראש כי אני מקבלת וייבים מהסביבה שאני לא נורמלית, שאני חריגה.

כאילו המשקל העודף הזה מרחף מעליי וגורם לאחרים להתרחק ממני. להיגעל ממני.

כשחזרנו פנימה לסדנא, התחלנו לעבוד על פחד.

המרצה שלנו אמר לי שאני נראית נסערת ואני אמרתי לו בנימה של השלמה, מה לעשות. וגיחכתי.

הבכי עדיין עמד לי בגרון.

שוב פעילות, והוא רוצה מתנדבים.

חצי מאנשים בחדר הרימו ידיים, והוא בחר את תמר, ואז ביטל את כל האחרות ואמר שהוא רוצה מישהי אחרת.

"מור."

והוא הביט עליי וחייך.

לא רוצה.

לא רוצה להשתתף, להתמודד עם הפחד, שוב להיות במרכז ולהיראות על כל משמניי.

לא רוצה.

מתחילה לבכות.

"למה את בוכה?"

לא עניתי.

ניגבתי את הדמעות.

"את רוצה לבוא?"

רוצה.

וקמתי.

ואז הוא בחר עוד שלוש בנות, נטלי סתיו וטלי ויצא איתן החוצה.

כשהן חזרו, הוא החליף את תמר באריק ולקח אותי החוצה.

בחוץ הוא אמר לי שאני הולכת לעבור תרגיל מאוד רציני, ושאם אני בסדר מבחינה נפשית ורוצה להשתתף בו.

אמרתי כן.

ופחדתי.

חזרנו לחדר ועמדתי במרחק של כמה מטרים מאריק.

המרצה שאל אותי מה יכול למנוע ממני לגשת לבחור כמו אריק למשל ולהתחיל איתו.

והתחלתי למנות את הפחדים.

שמלווים אותי כל החיים.

פחדים שאני יצרתי.

הוא לא ישתף איתי פעולה.

הוא לא יאהב את איך שאני נראית.

הוא לא יאהב את איך שאני מתנהגת.

"פחדים של מור, תיפסו מקומות."

והבנות קמו ונעמדו מולי
חומה.

בקושי ראיתי את אריק מעברן.

הן הציגו את עצמן, כל אחת ייצגה פחד אחר.

והמשימה הייתה להגיע לבחור עם הפחדים מולי.

זאת הייתה כמובן משימה בלתי אפשרית.

כל אחת חזרה על עצמה כמו מנטרה ואמרה איזה פחד היא שלי. 

זה היה סיוט.

אני חושבת שלא הייתי בכלל בתוך הגוף שלי במשימה הזאת.

הנשמה שלי יצאה החוצה.

מה זה השטויות האלה? כל מה שאי פעם פחדתי ממנו קם לתחייה ועכשיו אני עושה את זה מול כל הצוות במקום שאני משרתת בו בצבא...

אחר כך, המרצה אמר לבנות להסתדר בשורה מאחוריי.

וככה הלכתי לאריק, הגעתי אליו וחיבקתי אותו.

והפואנטה הייתה, להשאיר את הפחדים מאחור.

לא להתמודד איתם, אלא להכיר בהם, שהם קיימים, ולחיות ביחד איתם.

לשים אותם מאחור. לא לתת להם לנצח אותי. לא לתת להם להנהיג אותי.

מיותר לציין שאחרי כל הבכי הזה והדרמה והתרגיל פחד הייתי במרכז העניניים למספר השעות הבאות.

מבחינתי, עברתי תיקון.

אני מרותקת מכל מה שלמדתי ביומיים האלה ואני מאוד רוצה להמשיך וללמוד עוד.

אני שמחה שעברתי את מה שעברתי, למרות שלא אהבתי בכלל להיות ככה במרכז ושוב להרגיש חריגה ולא נורמלית.

ממש לא אהבתי את זה.

הדבר השני הרציני שהיה היום בסדנא, הוא תפוחי האדמה.

בתחילת היום המרצה שלנו נתן לכל אחד שני תפוחי אדמה, ואמר לנו לכתוב עליהם שמות של שני אנשים שאנחנו נמצאים איתם בכאסח בחיים. והכוונה היא לממש לא מדברים איתם.

אחרי התלבטויות אין ספור, כתבתי את ליאור וגיא.

נשארנו עם תפוחי האדמה בכיסים כל היום, והפעילות הכמעט אחרונה שלנו, הייתה להתקשר לאנשים האלה ולהגיד שאני סולחת ומשאירה את העבר בעבר. משהו כזה.

עם שיתוף פעולה של נטלי, התקשרתי לליאור.

אחרי שנה וחודש בערך מאז שנותק הקשר.

אני עדיין לא מאמינה קצת שעשיתי את זה.

אבל למזלי, הוא לא ענה. ושניה אחר כך חזר אליה וכבר חזרנו פנימה להרצאה, ואחר כך שוב התקשרתי והוא לא ענה, ואז הוא שוב התקשר וכבר היינו בפנים. נו, מילא.

אני סיימתי.

אם זה כן הפלאפון שלו, חבל מאוד.

ואם לא, חראם.

מה שהיה היה.

אני חושבת שאם אנחנו נצטרך לדבר שוב איכשהו בחיים האלה, זה כבר יקרה.

ואחרי כל הדיבורים האלה,

אני הולכת.

:)

מור.