אפי,
אני כותבת לך כדי שתדע כמה שאני אוהבת אותך , לא אשכח אותך לעולם. אני מבטיחה!
אבל, אפי יקירי!
בשביל מה אני צריכה אתזה?
בשביל מה כל יום החיפוש הזה, והקאנה הזאת , והעצבים האלה.. והרגעים שבאלי להעיף עלייך כיסא.. או לחבק אותך כלכך חזק!
כל המרדף הזה אחרי האושר מעייף אותי ! המרדף אחרי החיפוש אחרייך , החיפוש אחר מישהו ש"יחליף" אותך! (אם זה בכלל אפשרי!)
אני באמת תוהה לעצמי איפה הבן זונהההההה הזה.. ולמה גם אתה..? למה.? מה אני עשיתי שאתה ככה?
בלילות , כשהם כבר לא אותו דבר.. אז הם לא כמו פעם.. בלי לדעת שהיום שלמחרת חיוני!!
והירח שמצטייר לי בשמיים - לבן כלכך. כמו הלב שלי. .. והרוח, שעושה רעש כשנשאר חריץ קטן פתוח בחלון.. חזק כלכך - כמו הכאב שלי.
אז אני הולכת לטעום את מלח הדמעות , ולבכות לך כלכך הרבה.. ולזכור אותך... ויכול להיות שמבחינתך אני מגזימה..
אבל אין מישהו שאני אהבתי להיות בחברתו , יותר ממך!
נתת לי להרגיש שיש לי בשביל מה להמשיך , וצחקת וצעקת , והתעצבנת, ובכית לעיתים רחוקות, וגרמת לי לבכות בשביל שנינו על כמויות הדמעות שבכיתי ועדיין -בגללך!
ואני לא רוצה להאשים.
אני רק רוצה לומר לך להתראות יפה, ושיהיה לי חבל ככה לעזוב הכל..
אבל החיים חייבים להימשך , ההצגה חייבת להמשיך! ההצגה של האושר הזאת , והחיוך המזדיין הזה שיושב לו באמצע הפרצוף ומשקר לכולם!
ואם זה לא מישהו במקומך , אז הזכרונות ישארו איתי , וזה גם משהו:/
אני הולכת לבכות לך , תיהיה חזקה שם! למרות שאין חשיבות לבלעדיי.
אני רק רוצה להגיד לך.. שאני לא חושבת שהייתי בנאדם כזה, לולא הכרתי אותך! ואני אוהבת את עצמי , אז תודה!
ותודה על רגעי הפחד , והאושר, והשמחה שמהולה בעצב, ועל הכאב בלילות, ועל השיכחה שגרמה לי להבין בעצם מהזה חבר(אם יש דבר כזה!) ועל כל הרגעים היפים , והפחות יפים שעברנו יחד..
ואני אשווה את מה שהיה בנינו , לנצח , ליד כולם!
כי אתה היית ותמיד תישאר החבר הכי טוב שלי , האחד שעשוי משנינו! האחד היחיד שמבין אותי יותר מכולם!
הלבד הזה גורם לי לקרב אותי אל עצמי , וכמו בפעם הקודמת לקטוף פרחים מהלב שלי , ולגרום לו לדמם מעצבנות..
ולהאיר את ענייך בכל פעם כשאתה רואה אותי עצובה, ולהצחיק אותך למרות שגם זה נעלם!
ואני כועסת , זה נכון! אני לא אשקר!
אני נשארתי לבד כי אתה היית עסוק בכיף שלך, והיית שקוע כלכך עמוק בבועה שלך! ולא עצרת אפילו לשניה אחורה, רק כדי לברר איפה נמצאת הנמלה החרוצה הזו, שהייתה לצידך כל השנים האלו.. אבל הכעס עבר..
הגן עדן קרב, או הגיהנום..
אני לא יודעת איך לומר בך!
לא יודעת איך לחיות בלי שאתה פה..
אני לא יודעת לנשום את החיים , לצעוד בשבילים אל האושר או הדיכאון , להבין את המשמעות שלהם בכלל , להתייעץ על הבעיות שלי , לייעץ לך על הבעיות שלך , לצחוק על הבעיות, לבכות על הבעיות , ולנוח לרגע, סתם ככה אם מישהו שהוא לא אתה!
אני פשוט לא מכירה משהו אחר חוץ ממך!
ובכלל זה כלכך קשה לי לשחרר ממך את החבל הזה.. שאתתה ככבול בו כבר 10 שנים או יותר!
אבל הגיע הזמן לגדול ולסלוח ולשכוח ולהבליג , ולהעביר , ולא להיזכר כל פעם בכמה טוב היה, כי היה גם רע, ופשוט לגרום לזה לעבור הלאה.
זה יהיה קשה. וזה עדיין..
אבל ההתבגרות החלה. וזוהי ניראת לי בעצם הדבר הקשה ביותר שעשיתי איי פעם בחיי.. בלי הגזמה!
אז בוא ופשוט נשבור את הקרח, או שנחממם אותו , ונגרום לו לימוס! נשחחר את אדון כאב החוצה מהלב,
וניתן כניסה לאופטימיות , ולטוב , ולאהבה..
אני אוכל לספר לך כמה שטוב יהיה לי אם איי פעם באחד הימים נפגש בסופר ככה סתם.. ואולי אז , תבין כמה שעשינו טעות שככה סתם , בגלל איזו בחורה, הכל בנינו התפרק. החברות הזו , של שנים ביחד!
שזה הפך להיות כבר יותר מסתם ידיד או חבר.. זה באמת היה משהו בלתי מוסבר! מן תחושה פנימית כזאת, שיש בשביל מי להיות..
ואם יקרה לך משהו , אז זה יהיה רע לאחר..
וכשאתה רעב, אז יש מי שיחלוק איתך את הסנדויויץ שלו..
וכשאתה בוכה, יש מי שייתן לך חיבוק וילחש לך באוזן "אל תדאג, אני כאן!" אפילו אם זאת קלישאה!
וכשאתה חולה , אז מישהו שיכין לך תה אפילו בלי שתבקש!
ועכשיו , כשאתה פשוט מתפוגג עם הזמן מעולמי , אין את אותו אדם שיכין תה, או יחבק, או ילחש, או יחלוק!
שלא תבין אותי לא נכון! אני נמצאת כאן, ואני כלכך אוהבת את החברים שלי! באמת! אבל , יש זה מרחק שנות אור.
אז תעשה לי טובה ותענה לי על שאלה פשוטה , למה?!
בכל מקרה, שמחתי מאוד.
אני אוהבת אותך
מוריאל.
באלי סיגריה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
לפחות לא איבדתי שפיות לצחוק על עצמי!! 
כינוי:
ממנטו מורי:|