שומקום.

כמעט כולכם בביצפר דבוקים לכיסא האפור הזה...שהעייריה מימנה כדי שלתלמידים יהיה על מה לשבת או לשבור...

וחלקכם אפילו מציירים על השולחן ולדליזם עם השם שלכם או עם המשפט שאתם הכי הייתם רוצים לצרוח שכל העולם ישמע..

תמונת מצב :

50 אחוז מכם חושבים או מתעסקים במשהו שהוא לא קשור לשיעור..

20 אחוז מכם מטיילים במסדרון של  בית הספר..מחפשים תעסוקה ...או דרך להימלט מהחובה הזאת שלא נגמרתת...

20 אחוז חולים בבית..ישנים ...רואים טלויזיה או עושים כל דבר אחר שהוא מחוץ לתחום המגרש.

ו10 אחוז עוד איכשהו מקשיבים בין לבין המילים שהמורה מוציאה מפיה..

אני חלק מה20 אחוז שמחפשים דרך להימלט והצליחו... לא הרגשתי טוב...חזרתי הביתה..

בדרך ...כמו הרבה דרכים שהיו... חשבתי על השאלה מה גרם לי לשנוא אתכם!!

כשחושבים על זה.. בלעדיכם ובלעדי כל המסביב אני אהיה כל כך לבד הרבה יותר ממה שאני עכשיו..

לימדתם אותי לאהוב... ובאותה מידה גם לשנוא..

לא הכתבתם לי בדיוק מה זאת אהבה...הרי אני עד היום חושבת שזה בולשיט אחד גדול ואין שום דבר שיכול להשתוות למילה הזאת..

הדבר היחידי שלמענו אני כאן...וכולנו יודעים זאת...זה היצירה של כולנו..

זה בהחלט מקובל עליי עם רובכם או חלקכם יקראו 4 שורות ויתיאשו מהמחאה שיצרתי לעצמי..

מהשינאה הזאת שאני לא יכולה להתעלם ממנה..

מהרגע שבו אתה מסתכל למישהו בעניים ובאלך פשוט להעיף לו כאפה רק בגלל שאמר איזה משפט או שתיים שלא מצאו חן בענייך..

ורק אחרי שאתה מחליט לא לעשות זאת...מתרוצצות בתוכך מליון שאלות מה אתה עושה בחברת רובוטים?!

למה אתה לא יכול להתנתק אפילו לרגע אחד קטן מהכלא הזה שנקרא חיים?!

למה אתה לא יכול להיות רגע אחד קטן...רק רגע אחד...עם עצמך...

בלי מסחריות ...בלי כתיבה...בלי מילים...בלי לשמוע לראות או לדבר... בלי כלום.. אפילו בלי מחשבות.

פס לבן שמסמל שאתה כבר לא כאן.. או מסך שחור אחד...שמראה שזהו.. עברת למקום חדש סופסוף..

בעצם...החיים האלו.. זה נורא גדול לומר את זה.. אבל בתאכלס הם יפים.. יש כמה מגרעות שבכיף הייתי משנה... אבל אין ביכולתי לעשות זאת..

זה כמו צביטה בלב...שאומרת לך שזה לא יקרה עוד הרבה זמן...

אתה מרגיש כאילו עושים לך בכוונה...כאילו רוצים שתיהיה פה...אבל מצד שני שלא..

אתה מסתכל לשמייים ורואהה או יותר נכון רוצה לראות שיש שם מישהו שמרגיש כמוך...שרוצה לעזור לך... שרוצה לגרום לך לחיות את הרגע..

בלי להתסכל לאחור..

להתרוקן .

לדעת שאם אתה רוצה...אז יש.

לדעת שאם אתה כאן להרבה אנשים....אזז גם הרבה אנשים יהיו שם בשבילך..

אבל זה לא ככה..

החיים הם לא בדיוק מטוטלת שנעה בין שחור ולבן.. הרבה אנשים לא נרדמים בלילה בגלל התחושה הזאת שאתה מרגיש מרוקן...

שאתה מרגיש שהדבר היחידי שיש לך בשביל מה להיות כאן זה שאתה עוזר ויכול לעזור לאחרים להרגיש טוב...ואחכ להרגיש טוב עם עצמך שעזרת...שעשית משהו טוב..

אבל מי יהיה זה שירגיע לעזעזל את הבכי שלך?!

מי יהיה זה שיביאא לך חיבוק ככה סתם..או יתקשר מאוחר בלילה רק כדי להגיד לך לילה טוב?!

מי יהיה זה שידאג לך אם אתה מרגיש ממש לא טוב...או שיסחוב אותך הביתה שכולך שיכור או מסטול מאיזה ערב שישי מטורף...שלא תישכח לעולם!!?!

מי יהיה זה שיחייך כטוב...ויבכה איתך ביחד כשרע לך.?!

מי יהיה זה שיסתכל לך בעניים ויגיד לך למרות שהוא לא חושב שזאת האמת... שיהיה טוב..?!

הגעתי למסקנה מאוד ברורה...

כולנו כולל אותי... שקרנים פטולוגים.

אף אחד מאיתנו לאא אמיתי או לא רוצה להיות אמיתי!!

כולנו נצלנים..

כולנו מסחריים...

כולנו וולרגרים!!

כולנו מנצלים וזורקים.. מממנים מכאוב של אחרים...יורקים לאחרים בפרצוף...מסובבים את הגב..

כולנו שוכחים!

אף אחד לא זוכר. יש כאלו שרוצים לזכור..אבל משום מה...העיקר עולה על הטפל..ואת זה כולנו יודעים..

נראה שאתה הטפל איש יקר..

נראה שמי שרצה לזכור ושכח...זכר את העיקר...שזה הפגיעה שאתה הצלחת להרגיע עוד לפני שהכל קרה..

כדורים ירוקים וסכינים חדות... כמו שעוקצת דבורה..

ולאנשים כמוני...שאלרגיים לדבורים...עקיצה של דבורה קטנה שמפחדת ממני פי 10000 ואפילו יותר...גורמת לי להתנפח כמו בלון גדול ואחכ ממש להתפוצץ..

אז דבר אחד יש לי לומר לך חבר יקר..

נסו להבין.. לכל מילה יש קשר למציאות !!

הרקולס...זאת סתם קלישאה... ואני דווקא מאוד אוהבת את הסרט הזה..

בלונדיניות זה עם חסר ישע... וחבל...

אני שונאת ילדים קטנים. ותפסיקו לשאול אותי למה. לא דעת..הם פשוט ילדים קטנים.

סמרה זאת האלילה שלי...ויש לי קשר חד איתה. אז ראו הוזרתם!

רוסיות מדופלמות זה חרטא אחת גדולה שלמרות הכל אותן אני הכי אוהבת... רוסים אני אוהבת!

מתלהבים... דאבל דאבל יו יו פאקינג אי. המבין יבין.

וקבוצת נוער עובד.. שבלעדיה הייתי קבורה באיזה חור בצפון...

אגב, מי שלא הבין ... לא מכיר אותי מספיק טוב !! מה לעשות...כולנו מטורפים..!!

נתראה בטירוף הבא...

תיזכרו את המוות.

ממנטו מורי.

מתגעגעת

שונאת

אוהבת

בוכה

רוצה לעזוב

לא רוצה

נשארת

בוכה

לא קיימת

שומעת

לא נשמעת

בוכה

זקוקה

בוכה

כמעט אבל כלום.

בוכה

מתאמצת

בוכה

מצליחה

שמחה

כותבת

בוכה

זהו

נקודה.

אני יודעת שבתאכלס זה לא מעניין אף אחד מה היה בטיול השנתי לאילת עם כל השיכבה...

טיול פרידה מטומטם...

משיכבה מסריחה ומטומטמת...

שהיינו איתה 3 שנים מטומטמות ...

ועכשיו סופסוף מתקיימת פרידה מטומטמת...

כן, אין ספק...שאין לי שום חיבור עם ילדי השיכבה שלי...

רק בודדים ומעטים מבניהם נקראים אצלי חברי הראשונים..שאותם אזכור גם אם הם כבר שכחו.

זה דרמתי. אבל זאת האמת.

בטיול בגדול היה שולט..נהנתי מכל רגע...אפילו במסלול המיותר...

כי צרחתי על המורהה שאין לי כוח לעשות אותו ושזאת חוצפהה כי אפילו בצופים לא מכריחים אותנו..

זה היה נחמדד לצרוח על רינה את מה שרציתי לצרוח במשך 3 שנים ארוכות טווח. חחח

לספר פרטים עוד יותר קטנים ועלובים אני לא אספר..

עוד לא התחלנו, וכבר יש עליי המון לחץ... אני לא מסוגלת לנשום לרגע...

העניים שלי ממש שורופות כשאני מנסה לקורא משהוא ארוך...רק מהציפיה שאגמר אני מתייאשת באמצע..

אין לי זמן לקנות מכנס לרוק עצמאות שכל כך ציפיתי לו במשך השנה... ואני הולכת אגב..

אפילו לשים לב שלחברים שלי רע...אפילו לזהה לא מצאתי זמן להתייחסות יתרה..

הגיטרה שלי עומדת בקצה החדר..

כל יום קוראת לי שאפרוט עליה צליל או שתיים לפחות...אבל תמיד אני מוצאת זמן "לדחות" את זה לאח"כ...

 וכשאני מגיעה לשיעור עם מתי אני מקבלת צעקות על זה שאני המוזיקאית הכי רצינית בסטודיו שלא מתאמנת ולמרות הכל מצליחה לתחמן את המורה בשמיעה אבסולוטית!

יש לי מבחן בשבועע הבאא בפיזיקהה עם כמעט 200 עמודים לסכם ולזכור...ואני עוד לא יודעת שום דבר..!!

המיניספיץ שלי מוכן גמור ומהמם..אבל עדיין זקוקים כמה פינישיםם קטנים כדי לשפרר את כל המסביב..

אין לי זמן לכלום!!

אוףף..זה מעצבן אותי שאפילו לפתוח ביומן שלי ולבדוק מה יש לי באותו יום..גם לזה אין לי זמן..הכל אני זוכרת בעל פה...

לפעמים מפקששת...אבל זה קורה לכולם1!!

גם מה שרציתי לזכור ולאא לשכוח...נשכח ממני ועכשיו אני לא מצליחה להיזכר מה זה היה..

ביום חופשש שנתנו לנו מהטיול...קמתי ב7 וחצי בבוקר כדי להתחיל לעבוד על המיניספיץ שאנשים מהשיכבה שלי נשארו ישנים עד השעות המאוחרות של הבוקר/צהריים.

מצד אחד...התבגרתי כי עכשיו אני מבינה שיש לי הרבה דבברים לעשות..

מסביב ללימודים יש את הצופים שלא הגעתי לשני פעולות..מחוסר זמן...

את הגיטרה שהאימונים בה הם חסרי ישע...אחרי שתי סולמות אני מתייאשת וסוגרת את המגבר לעוד שלושה ימים..

את נסי..שנותן שיעורים בקמויות..

ואת שרה...שכל הזמן משאירה אותי 7 שעות אחרי השיעור ואני חוזרת מורעבת כמו חיה פצועה.

בכל מקרה..

אני חיייבת למצואא סידורר לבלאגן הזה.. בשנה הבאה אני חייבת למצוא סידור..אני לאא יכולה להיות יותר מבולגנת..לא יוצא מזה כלום..

רק בלבלה אחת גדולה!!

נמאס לי להיות בלאגניסטית חחח

בכל אופן...

הפוסטט הזהה לא מוביל לשום מקום..

רק להגיד שאני מחכה לסוףף כבר...מחכה לחופשש הגדול שיגיעעעעע כברר!! שיגידד שלום לעולם1!

בבקשהה שזהה יעבורר מהר..אין לי כבר כוחח!! ועודד נשאר לי שליששש שלםם לסייםם...ועוד לא התחלנו!!

אני כל כך מחכהה שהחופשש הזה יגיעע ונלך לים...נשתזף כמו חיות מטוררפותתת ונפרוץ סופסוףף בבארים פתוחים עם הלהקה..

שוב... הפוסט חסרר משמעות..

אזז בינתיים..

נפגש בשמחות..

תיזכרו את המוות..

ממנטו מורי.