שומקום.

גברת חדד,

לפי הטיפולים שעברתי עם ביתך , היא ניראת לי בסדר גמור.

לפעמים היא עצובה כמו כולם , אבל בגילה זה טיבעי.

רק דבר אחד טיפה הפריע לי..

גיליתי..

שהיא חולת נפש!

עד שכבר היה טוב, והכל הלך חלק.. והרגשתי טוב עם עצמי..

היה נהדר וגם זה נגמר. ואין שוב את מה שהיה לי לתקופה הקצרה הזאת..

אני ידעתי שזה יבוא.. אבל ניסחפתי עם הטוב..

והנה שוב אני מתעוררת לסיוט בלתי פוסק.

דיכאון שחוזר אליי... שמחכה לי בפתח הדלת.

לא יכולה לישון בשקט. ישר כשמתעוררת.. לתוך גועל. לתוח צחנה.. ומרדף אחרי האושר.

זה מגעיל אותי.

נמאס לי

המוח שלי מספיק לפעול , בין כל הכספרים והמחברות האלה , במקום בו הכי הייתי רוצה לישון עכשיו בשקט, מתחת לסמיכה שלי או אפילו בתוך איזה שק שינה מעופש! העיקר לישון.

רק לעצום את העניים ולחשוב על כמה העולם לא היה משתנה לולא הייתי לא קיימת , הרי במיילה לא מזיקה אני לאף אחד (לפחות כך ניראה לי ) , ולא מועילה לשום אדם , ולאף אחד לא באמת חשובה מספיק כדי שיעצור איתי לזמן מה, ויחייך. אז מה לי להישאר כאן!?

אני רק רוצה לקחת את עצמי , עם הגיטרה, ואיזה חפיסת סיגריות שתיהיה סופסוף רק שלי ולא שתתחלק בין כמה חברים , ולנסוע , לקחת את האוטו של אמא כשיהיה לי רשיון , ולנסוע !

לאן אני עוד לא יודעת, אבל לנסוע כלכך הרבה זמן , עם דיסק שאכין מראש , עם שירים שרק אני אוהבת לשמוע , עם בגדים שרק אחת כמוני אוהבת ללבוש, איפור כבד כמו שאני אוהבת שיש לי , ולעשן כלכך הרבה רק כדי להרוס תבריאות, הרי במיילה החיים שלי לא במעמד ניכר, אבל לפחות יש לי המון אהבה בעניים , ולהסתכל בכביש המהיר ולחכות שהרמזור יעשה טובה ויתחלף , אבל הפעם? שייקח תזמן .

מצידי להיות תקועה שם רבבות ימים , מול הרמזור הזה, בין האנשים האלו שאיני מכירה ומי יודע אם איי פעם אכיר , תקועה בתוך הכביש המהיר הזה שמצדדי ומלפני מכוניות משנים קודמות וחדשניות, תקועה עמוק עמוק בפקק הזה שמתפללת שלא יגמר .. מחכה רק להגיע למקום הלא נודע הזה.. נוסעת אליו מכביש אל כביש.. עוברת רמזור אחר רמזור , מדי פעם כדי לגוון פותחת חלון ושואלת עובר אורח כיצד מגיעים לכאן או לכאן.. אבל רק כדי לגוון... הרי איני יודעת לאן המכונית מובילה אותי , איני יודעת לאן אני נוסעת... אני נוסעת כדי להיתקע. להיתקע בלי דלק, להיתקע בלי אוכל ומים , להתקע בלי סוללה בסוללרי המחורבן שלי , להיתקע בלי כלום. ממש כמו התחלתי בהתחלה.. ואז לצרוח לעזרה.. ולהתפלל שיש עוד מישהו קטן שזוכר אותי..

לפעמים אני תוהה לעצמי מתי היא הצעקה הראשונה של האדם? בעת היוולדו , או שמא בעת מותו?!

אם תשאלו אותו , הצעקה שלי , היא השקט. השקט הנפשי הזה. להיות לבד כלכך הרבה זמן , ואז לחזור לזמן קצר של חיבוקים ונשיקות צבועים של אנשים שמעולם לא התחברתי אליהם..

להגיע לבושה במדים עם ריח זיעה מתנדף , ופסי אינדיאני שנתונו לי חשק והכניסו אותי לאווירה של צבא.. ואז לקבל את פניה הזוהרות של אימי עם החיוך המתגעגע הזה.. אחרי ששנים הרסה לי את חיי ועכשיו היא יודעת לחייך! כי היא מסתכלת אחרוה, ובעצם מבינה כמה שטעתה, מבינה כמה שהיא הרסה . אבל לא תודה. כי זהו טיבעו של הישראלי. טועה אבל לא מודה!

אתה יכול להיות כבול שנים בתודעה של טעות חמורה, והינך מודע לטעות האיומה הזאת , שאולי בשביל מישהו אחד היא הרסה את החיים , ובשביל מישהו אחר פתחה לו דלת למקומות אחרים.. אתה יודע שטעית, אתה יודע שאתה צריך לבקש סליחה , ואם לא להתנצל , אז לפחות להודות בטעות שלך! אבל לא ! הישראלים זה משו ..

קחו לדוגמא את הבריטים , עם תרבותי כזה לא תמצאו בשום מקום בעולם , עומדים בתור כמו סרגל , אף אחד לא דוחף או מתפרץ או אפילו נוגע באחר , זו מן תרבות כזאת של כבוד .. אתה קודם ורק אחר כך אני ! וגם אם אני ממהר למקום כלכך חשוב, דודה של אמאשלי מתחתנת! לא – אתה קודם ורק אחר כך אני !

לצערי הרב, זה לא ככה בישראל , אצלנו בישראל זה מי שתופס – תופס! לאף אחד לא באמת איכפת מהאחר,

אפילו האנשים שאמורים להיות הכי קורבים אלייך ,פועלים לפי שיטת האינטרס. אני אתן לך אם זה ייתן לי !

אחרת? לא אתן!

וכשאני מדברת על בילבול חושים, ופגיעה נוראה מהאנשים שאתה אמור הכי לאהוב, וכרגע הם הינם האוייבים הגדולים ביותר שלך , אבל מה אעשה.? לאן אברח?! לאן אלך?!

אז אשאר כאן , או שביום מן הימים באמת אקח את מכוניתה של אימי ואספר לה איזה שקר מתוך מליוני השקרים שלי , אקח לי את הכסף הנשאר לי בצד עוד מהיציאה הקודמת שלי , אקנה סיגריות , ואסע.

לאן? איני עוד יודעת..

אולי השנים יתנו לי את התשובה..

נשארה רק עוד שנה אחת . בשנה הבאה כשיהיה לי רשיון. אולי התשובה הזאת תיפטר.. ואוכל לכתוב כמה יפה וטוב היה.. והנה כמו תמיד.. הטוב נגמר ומתעוררים לסיוט בלתי פוסק.

מצטערת מראש על החולשה.

אני נגעלת .

אמא, אני שונאת אותך. ביי

ממנטו מורי.