שומקום.

זה הרגש.
:|
איזו תקופה..

לא ברור אם טוב עכשיו או רע דווקא..

קשרים חדשים ישנים..

שוב ירידה

שוב עליה

פתאום גם החורף הגיע ...וזה טוב. נותן תחושה שהוא מזדהה עם המצב.

זה כמו שרצתי אז בגשם ובכיתי וזה .. ושניהם התחברו יחד.. וזה היה כלכך יפה. לא ניראלי אשכח אתזה אי פעם.

לימודים , צופים.. להקה חדשה שלפי האינטואיצה שלי.. היא עוד תצליח..

ברמת העיקרון לא מצליח לי כמעט כלום ורע לי עם זה.. אבל אני מסתדרת.

אני מרגישה שהם צדקו. מרגישה שאין בי כוח ואין בי רצון, אני לא יודעת איך להסביר אתזה. והביטחון שלי ירד כלכך נמוך.. שאני רואה את העולם כלכך גדול פי כמה ממה שהוא באמת.

אז פתרון בעיית הבדידות הצליח. אז מה??

עדיין לא הצלחתי להבין כמה אני שווה...(אם בכלל)

כי יש אנשים טובים ויש טובים פחות..

מה שאני פשוט צריכה עכשיו..

זה לישון. כלכך הרבה לישון.

וממש לא איכפת לי מהבגרויות או מהציונים שלי.. או מכל דבר אחד שימנע ממני לחיות קודם.

הבריאות מבחינתי היא מעל הכל.. ובריאות הכוונה לתחושה השלילית הזו שסוררת בי כבר חודשים שלמים.

וכמו שאומרים..

נפש בריאה>> גוף בריא.

אז נחיה ונראה. חחחח נחייה.

עכשיו קטע.. מונולוג שכתבתי . לדעתי הוא שווה את הביזבוב של השתי דקות מהחיים שלכם חחח

תהיתי לעצמי , מה יקרה ביום שנינו נסתכל זו לעני זו , ונמחה דמעה , על רגע קטן של אושר?

כבר שנים של תימהון אני עוברת .

שנים של בזבוז חסר משמעות , חסר רגש , חסר תובנה .

שנים שאני מביטה לאחור ולא מצליחה להבין איך הגעתי עד כאן. ולמי עלי להודות ? כל כך הרבה דברים עברתי בתקופה כל כך קצרה , מבטים שלא ישכחו לעולם , מילים כואבות ששברו לי את הלב ועד היום לא נברא הוא, חיוך מזוייף והאני שמשתנה כל יום בהתאם לסביבה .

האם לאלוהים עליי להודות? מיהו אלוהי בעצם?

האם להורים שלי ? לאבא? שמלמד פרנסה לא עשה דבר, או לעומתו אמא שלי ? שסחבה אותי 9 חודשים בבטנה , שניסתה להפוך אותי לאדם תרבותי , שניסתר לחנך אותי ללא הצלחה , שניסתה לעשות לי טוב , שעשתה הכל רק כדי שאהיה מאושרת.. ובאותה מידה עשתה לי רק רע.

האם עלי להודות לחברים שלי? או שבעצם חברים הם התודה האחרונה , הרי הם אלו שמשאירים אותך דווקא כשאתה צריך הכי לבד בעולם.

להודות למוזיקה שלי? היחידה שבזכותה אני כאן?

או האם עלי להודות לעצמי? שנשארתי בחיים.

האם השניה האחרונה שלי , שבה אני מגלגלת עניים וחושבת על מה יקרה מחר, השניה בה אני מלטפת את החול עם רגליי , השניה בה אני נפרדת מהאדמה , השניה שבה אני מחפשת להודות , מחפשת להבין , מחשפת תשובות למליוני שאלות שלעולם לא יענו לי עליהן, השניה בה אני עוד מנסה לשכנע את עצמי שהטוב יגיע , שהפגישה עם אדון אושר נמצאת ממש בקצה המנהרה, באור שבקצה , או שמה זוהי הרכבת שמגיע לדרוס אותי ?

האם בשניה הזו , אני והיא נמחה דמעה ? על רקע קטן של עצב?

או שמה נבכה על הפרידה האיומה הזו?

תהיתי לעצמי , מה יקרה ביום שבו שנינו נסתכל זו לעני זו , ונחייך. ככה סתם. –כמה מתוק.-

תמונות חורף שהייתי חייבת לפרסם.

צילמתי וערכתי בעצמי.

tbh fhakui

עכשיו אני(:

ג'ינג'י אמפריה.  ושמישהו ינסה לעצור אותי.

ממנטו מורי.