שומקום.

כמעט כולכם בביצפר דבוקים לכיסא האפור הזה...שהעייריה מימנה כדי שלתלמידים יהיה על מה לשבת או לשבור...

וחלקכם אפילו מציירים על השולחן ולדליזם עם השם שלכם או עם המשפט שאתם הכי הייתם רוצים לצרוח שכל העולם ישמע..

תמונת מצב :

50 אחוז מכם חושבים או מתעסקים במשהו שהוא לא קשור לשיעור..

20 אחוז מכם מטיילים במסדרון של  בית הספר..מחפשים תעסוקה ...או דרך להימלט מהחובה הזאת שלא נגמרתת...

20 אחוז חולים בבית..ישנים ...רואים טלויזיה או עושים כל דבר אחר שהוא מחוץ לתחום המגרש.

ו10 אחוז עוד איכשהו מקשיבים בין לבין המילים שהמורה מוציאה מפיה..

אני חלק מה20 אחוז שמחפשים דרך להימלט והצליחו... לא הרגשתי טוב...חזרתי הביתה..

בדרך ...כמו הרבה דרכים שהיו... חשבתי על השאלה מה גרם לי לשנוא אתכם!!

כשחושבים על זה.. בלעדיכם ובלעדי כל המסביב אני אהיה כל כך לבד הרבה יותר ממה שאני עכשיו..

לימדתם אותי לאהוב... ובאותה מידה גם לשנוא..

לא הכתבתם לי בדיוק מה זאת אהבה...הרי אני עד היום חושבת שזה בולשיט אחד גדול ואין שום דבר שיכול להשתוות למילה הזאת..

הדבר היחידי שלמענו אני כאן...וכולנו יודעים זאת...זה היצירה של כולנו..

זה בהחלט מקובל עליי עם רובכם או חלקכם יקראו 4 שורות ויתיאשו מהמחאה שיצרתי לעצמי..

מהשינאה הזאת שאני לא יכולה להתעלם ממנה..

מהרגע שבו אתה מסתכל למישהו בעניים ובאלך פשוט להעיף לו כאפה רק בגלל שאמר איזה משפט או שתיים שלא מצאו חן בענייך..

ורק אחרי שאתה מחליט לא לעשות זאת...מתרוצצות בתוכך מליון שאלות מה אתה עושה בחברת רובוטים?!

למה אתה לא יכול להתנתק אפילו לרגע אחד קטן מהכלא הזה שנקרא חיים?!

למה אתה לא יכול להיות רגע אחד קטן...רק רגע אחד...עם עצמך...

בלי מסחריות ...בלי כתיבה...בלי מילים...בלי לשמוע לראות או לדבר... בלי כלום.. אפילו בלי מחשבות.

פס לבן שמסמל שאתה כבר לא כאן.. או מסך שחור אחד...שמראה שזהו.. עברת למקום חדש סופסוף..

בעצם...החיים האלו.. זה נורא גדול לומר את זה.. אבל בתאכלס הם יפים.. יש כמה מגרעות שבכיף הייתי משנה... אבל אין ביכולתי לעשות זאת..

זה כמו צביטה בלב...שאומרת לך שזה לא יקרה עוד הרבה זמן...

אתה מרגיש כאילו עושים לך בכוונה...כאילו רוצים שתיהיה פה...אבל מצד שני שלא..

אתה מסתכל לשמייים ורואהה או יותר נכון רוצה לראות שיש שם מישהו שמרגיש כמוך...שרוצה לעזור לך... שרוצה לגרום לך לחיות את הרגע..

בלי להתסכל לאחור..

להתרוקן .

לדעת שאם אתה רוצה...אז יש.

לדעת שאם אתה כאן להרבה אנשים....אזז גם הרבה אנשים יהיו שם בשבילך..

אבל זה לא ככה..

החיים הם לא בדיוק מטוטלת שנעה בין שחור ולבן.. הרבה אנשים לא נרדמים בלילה בגלל התחושה הזאת שאתה מרגיש מרוקן...

שאתה מרגיש שהדבר היחידי שיש לך בשביל מה להיות כאן זה שאתה עוזר ויכול לעזור לאחרים להרגיש טוב...ואחכ להרגיש טוב עם עצמך שעזרת...שעשית משהו טוב..

אבל מי יהיה זה שירגיע לעזעזל את הבכי שלך?!

מי יהיה זה שיביאא לך חיבוק ככה סתם..או יתקשר מאוחר בלילה רק כדי להגיד לך לילה טוב?!

מי יהיה זה שידאג לך אם אתה מרגיש ממש לא טוב...או שיסחוב אותך הביתה שכולך שיכור או מסטול מאיזה ערב שישי מטורף...שלא תישכח לעולם!!?!

מי יהיה זה שיחייך כטוב...ויבכה איתך ביחד כשרע לך.?!

מי יהיה זה שיסתכל לך בעניים ויגיד לך למרות שהוא לא חושב שזאת האמת... שיהיה טוב..?!

הגעתי למסקנה מאוד ברורה...

כולנו כולל אותי... שקרנים פטולוגים.

אף אחד מאיתנו לאא אמיתי או לא רוצה להיות אמיתי!!

כולנו נצלנים..

כולנו מסחריים...

כולנו וולרגרים!!

כולנו מנצלים וזורקים.. מממנים מכאוב של אחרים...יורקים לאחרים בפרצוף...מסובבים את הגב..

כולנו שוכחים!

אף אחד לא זוכר. יש כאלו שרוצים לזכור..אבל משום מה...העיקר עולה על הטפל..ואת זה כולנו יודעים..

נראה שאתה הטפל איש יקר..

נראה שמי שרצה לזכור ושכח...זכר את העיקר...שזה הפגיעה שאתה הצלחת להרגיע עוד לפני שהכל קרה..

כדורים ירוקים וסכינים חדות... כמו שעוקצת דבורה..

ולאנשים כמוני...שאלרגיים לדבורים...עקיצה של דבורה קטנה שמפחדת ממני פי 10000 ואפילו יותר...גורמת לי להתנפח כמו בלון גדול ואחכ ממש להתפוצץ..

אז דבר אחד יש לי לומר לך חבר יקר..

נסו להבין.. לכל מילה יש קשר למציאות !!

הרקולס...זאת סתם קלישאה... ואני דווקא מאוד אוהבת את הסרט הזה..

בלונדיניות זה עם חסר ישע... וחבל...

אני שונאת ילדים קטנים. ותפסיקו לשאול אותי למה. לא דעת..הם פשוט ילדים קטנים.

סמרה זאת האלילה שלי...ויש לי קשר חד איתה. אז ראו הוזרתם!

רוסיות מדופלמות זה חרטא אחת גדולה שלמרות הכל אותן אני הכי אוהבת... רוסים אני אוהבת!

מתלהבים... דאבל דאבל יו יו פאקינג אי. המבין יבין.

וקבוצת נוער עובד.. שבלעדיה הייתי קבורה באיזה חור בצפון...

אגב, מי שלא הבין ... לא מכיר אותי מספיק טוב !! מה לעשות...כולנו מטורפים..!!

נתראה בטירוף הבא...

תיזכרו את המוות.

ממנטו מורי.