שומקום.

יש מן שמועה שכזו שמסתובבת כאן בזמן האחרון ומבטיחה לכולם שיש עוד תקווה לחלומות.

האמת? ותודו שאני צודקת..זו שמועה דיי מוזרה.

בדר"כ שמועות נוטות להטעות אנשים או לסבך להם את החיים והמצב, אבל השמועה הזאת היא משהוא מיוחד, היא נעימה לאוזן.

שלשום חלמתי שהלכתי ברחוב בהיותי חוזרת הביתה מביצפר בין המון אנשים שמיהרו לכל מני מקומות שבטח עכשיו נראים נורא מיותרים, ושמעתי באמפי 3 את השיר האהוב עליי.. תוך כדי הליכה והאזנה הבטתי סביב. הרעש של הרחוב לא הציק לי כלל הפעם מפני שמילות השיר שהנתגן לו ברוע באוזניי הידהדו בחוזקה וגברו על אימת הרחוב.

גברים מזיעים, עייפים מיום עבודה קשה, מותשים מחיים ארוכים של דאגות ולחצים, עושים את דרכם בתשישות אל ביתם הקטן באיזו שכונה מוכרת או לא, ושם וודאי מחכה להם אישה ומספר לא ידוע של ילדים משותפים( אם בכלל.)

נשים עצובות מתרוצצות בכל עבר על עקבים גבוהים שהורסים להן את הגב כבר במשך שנים טובות וארוכות טווח, והן חושבות לעצמן שוודאי ברגעים אלה - לא תמיד שווה להיות יפה.

אוטובוסים צעקניים,עם נהגים עצבניים, ובצדק אם יורשה לי לציין, עוצרים בתחנות ואוספים בקושי את האנשים שנדחפים לפנים האוטובוס בדוחק נוראי, ומשאירים אחריהם צינורות ארוכים של זיהור אויר ושתיקה עצבנית מלאת מתח ופחד . כן גם פחד.

בין כל ההמולה תפסתי לי איזה פינה פנויה על איזה ספסל צדדי והתיישבתי.

הבטתי סביב והכל נראה לי שונה. לידי ישבה ילדה קטנה עם שתי צמות ותיק אדום, כנראה שחיכתה לאימה או אביה שיבואו לאסוף אותה הביתה אחרי יום ארוך בגן. לידה ישב איש מבוגר עם מעיל אפור וכובע ועישן סיגריה שהסריחה את כל האיזור. לא יודעת למה, אבל זה דווקא ניראה שלדעתו זה נורא נחמד לעשן ליד קטינים.

השיר האהוב עליי כבר הסתיים עוד לפני שהספקתי להתרכז בו באמת , בכלל כל ההמולה והכל, היה לי פתאום נורא עצוב, והשיר שבא אחריו היה גם עצוב נורא.

הסכלתי על הילדה שישבה לצידי עם התיק האדום והצמות ופניה הפכו עצובות לפתע, האיש המבוגר שהיה עסוק בהרהורים על טיפשות שהייתה בו בצעירותו, אותו איש שעישן בכבדות לצידי הילדה, הפסיק בבת אחת להרהר ופניו הפכו רציניות וקודרות.

הורדתי מעליי את האוזניות וניסיתי לשמוע איזה שיחה שניהלו בלהט שני נשים שעמדו מולנו.

היה לי דיי קשה להבין בדיוק מה הן אמרו בגלל שעברו בנינו לפחות שתי אוטובוסים ואיש אחד שכלבו נבח על העוברים והשבים בתוקפנות נוראית .

מה שבכל זאת הצלחתי לשמוע זה קטע מאוד קצר שהספיק לזעזע אותי לחלוטין ואף גרם לי להזיל כמה דמעות.

האישה המבוגרת בין השניים חיבקה את האישה הצעירה שעמדה לצידה, וניגבה לה דמעה מלחייה.

"יהיה טוב" , אמרה לה בקול חזק המשתדל לא להישבא, "אני כאן."

האישה המבוגרת הודיעה לפני כמה דקות לאישה הצעירה יותר שהתחילה מלחמה, מלחמה על היאוש. בעלה של האישה הצעירה נשלח לפני שעתיים להלחם וביקש מהאישה המבוגרת, שהתגלתה כאמה של האישה הצעירה ף להיפרד ממנה בשמו , כי הוא שונא פרידות, הוא טוען שזה קשה לו מדיי.

בעלה של האישה הצעירה הבטיח כי יחזור תוך שבוע, מקסימום שבועיים, והכל ייגמר ושלא תדאג כי באמת אין סיבה!

ההאישה הצעירה עוד הוסיפה שהוא יודע לשמור על עצמו ותמיד ידע. האישה הצעירה הביטה בה ולפתע פרצה בבכי שגרם אפילו לי להרקין ראש. פחדתי להסתכל.

האמא חיברה את ביתה והבטיחה לה שיהיה טוב. הבת חייכה חיוך עצוב וחיבקה חזרה.

בינתיים בצד השני של הרחוב הוריה של הילדה הקטנה עם הצמות והתיק האדום באו לאסוך אותה, על פניהם של ההורים ניכר שהם מודאגים, הרדיו במכוניתם נשמע בחוזקה והשדרן הודיע כי כחותינו  יגוייסו בהמוניהם בימים הקרובים. אחיה של הילדה הקטנה , שגם הוא בעצמו עוד ילדף כנראה גוייס הבוקר.

הילדה הקטנה ניכנסה למכונים והם נסעו להם למקום לא ידוע.

הרחוב כולו הפך בבת אחת לעצוב, קודר וקר.

אנשים נעצרוף התיישבו על הריצה ובכו, חלקם גם שרו וחיבקו אחרים, והיו חלק שסתם הביטו סביבם. ניראה היה שכל מה שהיה צריך כדי לעצור את הזמן הוא להכריז על מלחמה. אם היינו יודעים את זה קודם יכול להיות שאפילו היינו מביימים מלחמה רק כדי לגרום לכולם לעצור סוףסוף ולחשוב על כמה שהחיים הם יקרים. לגרום לאנשים מכל הכיוונים והגוונים לשבת באמצע היום על המדרכה ולבכות, לחבק או לשיר.

לחצתי ריפיט על האמפי בשיר האהוב עליי ושמעתי אותו שוב.

" בואו נצעד לחלום, בלי גזע ולאום,

אז בואו ננסה..

עד שיהיה טוב.

עד שיהיה."

דמעה נוספת עזבה לה את עייני והחליקה בעדינות על אפי, כולם הביטו בי דיי נדהמים, אולי שמעו את השיר או שנבהלו מהבכי העדין שליף או שבעצם אולי משהו בי היה שונה כל כך עד שמשכתי את תשומת ליבו של כל הרחוב שבו ישבתי על הספסל.

עכשיו כשאני חושבת על זה אני מבינה שבאמת היה משהו שונה, היתה בי אמונה. היה בי חלום.

הורדתי את האוזניות והבטתי בכל האנשים, עברתי אחד אחד והבטתי לו בעניים עם הדמעה העדינה שלי שהפכה פתאום לכמה דמעות גדולות שהציפו את עיניי עד שבקושי יכולתי לראות, וכל האיפור נמרח לו.

בליבי כבר חלחלה לה האמונה ובנפשי התעורר לו חלום מתוק על שלום. כי אחרי מלחמה חייב לבוא שלום. הוא פשוט חייב...

זה כמו שאחרי ירידה יש עליה. פשוט ככה . כי יש!

מלחמה אינה פותרת דבר וזה ידוע.

אולי עככשיו, אחרי שננסה את דרך המלחמה נמצא את דרך השלום.

עשיתי סיבוב ארוך של מבטים בפני האנשים הנדהמות ואחר מכן הבטתי לשממים, על אלוהים כיביכול. בקשתי ממנו שיסלח לנו ושיעשה עימנו חסד , שיביא תקווה.

אלוהים איכשהו קרץ לי ונתן לי חיוך מרגיע, באותו רגע ידעתי שאני צודקת בתחושותיי..

נעמדתי בזהירות על הספסל...תחילה היססתי..ואחכ מכן עמדתי בטוחה ויציבה, פתחתי את פי ועל אף שאני לא ריטה או נינט, התחלתי לשיר את מה שעל ליבי, שרתי ברגש ובעוצמה, שרתי מהלב. שיר שבא מתקווה למשהו אמיתי.

הדמעות שעל הלחי כבר התייבשו ויכולתי כבר לראות את האנשים המרותקים המרגישים שאותה דמעה חדרה להם ללב בעדינו וחיממה את ליבם.

שרתי להם את כל השיר האהוב עליף שרתי כאילו הייתה זו תפילה , כאילו זה נאום בחירות לאיזה משהו ממש חשוב, הרגשתי שזה היה מאוד משכנע. אנשים הביטו בי בכבוד וסוף סוף ראיתי בהם אהבה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אהבה ולא רק חלמתי עליה.

את הבתים האחרונים של השיר , שרתי בחוזרה ובפזמון האחרון כולם שרו איתי וזאת הייתה תפילה גדולה והכי ענקים שנשמעה באוזניי איי פעם :

"בואו נצעד לחלום

בלי גזע ולאום

בואו ננסה

עד שיהיה טוב

עד שיהיה !!!

נקבור את הרובים

ולא את הילדים

בואו ננסה

עד שיהיה טוב

עד שיהיה !

בואו נצעד לחלום

בלי גזע ולאום

בואו ננסה

עד שיהיה טוב

עד שיהיה !!!

נכבוש את השלום

ולא את השטחים

אז בואו ננסה

עד שיהיה טוב

עד שיהיה

לחופש הנצחי

לילדים שלי

אז בואו ננסה

עד שיהיה טוב

עד שיהיה"

בזמן האחרון יש מן שמועה שכזו שמסתובבת כאן ומבטיחה לכולם שיש עוד תקווה לחלומות.

השמועה הזאת כבר לא ניראת לי כל כך מוזרה , אתם יודעים?

וניראה לי, ניראה לי שאני בעצמי הפצתי אותה.

יהיה טוב.

ירדתי מהספסל, אנשים חייכו אליי, ענדתי את האוזניות בחזרה, והמשכתי לכיוון הבית, שהשיר האהוב עליי מנגן.

וכנראה שזה היה החלום שברח.