הוא קנה לה טבעת נישואין.

היא היתה מאושרת כפי שלא היתה עוד אף פעם בעבר.

היא אמרה לו אחרי החופה שהיא יודעת שהטבעת יקרה מאד אבל לא משנה לה כמה עלתה הטבעת כי מה שהכי חשוב זה מה שהיא מסמלת. האהבה הגדולה והקשר הבלתי מעורער בינהם.

היא קנתה לו טבעת תואמת והם צחקו אחד על השניה שעכשיו זה כמו שני חלקים של אותם אזיקים שאי אפשר לנתק. זה כוחה של האהבה...

היא חיפשה את הטבעת ולא הצליחה למצוא.

היא ידעה שהשאירה אותה על השולחן לפני שהלכה לישון.

הוא התחיל לגדל חתול לפני כחודש והיא היתה בטוחה שהחתול לקח לה את הטבעת ולך תדע איפה הוא שם אותה ואם אי פעם היא תמצא אותה.

היא מיהרה לעבודה. היא חיפשה בקדחתנות למרות שהיא היתה כבר לחוצה ועצבנית.

היא האשימה אותו על כך שהוא הביא את החתול ובגללו למעשה היא איבדה את הטבעת.

הוא ניסה לענות. הם התחילו לריב.

ואני חושב שגדול כוחה של האהבה שהיא יכולה להחזיק מעמד גם ללא סמלים.

לא חשובה אותה חתיכת מתכת מעוצבת, אלא מה שהיא מייצגת.

האם כשמאבדים את הטבעת, צריך לאבד ביחד איתה את האהבה הגדולה שהביאה לקנייתה?.

 לא הכל

היא לוחצת לדעת

ולא בדיוק את הכל מגלה

והחור

שבתוך הטבעת

הוא מה שנשאר

כשהטבעת נפלה...

התמונה בחסות פרג

שלום לכם.

אני לא אגיד לכם איך קוראים לי כי אני לא רוצה לחשוף את עצמי כאן, למרות שאין לי יותר מדי מה להפסיד.

אומרים שלכלבים יש רמת אינטיליגנציה של ילד בן 4. כשאני חושב על זה, אני מוצא את עצמי מוחמא.

זה לא בדיוק ככה, כי אתמול ניסיתי לעמוד על שתי רגליים ולהגיד "אבא"... אולי זה פשוט עניין של כשרון.

בדבר אחד אני יכול להיות בטוח. אני מוצא את עצמי המון פעמים במצב של חוסר אונים בדיוק כמו ילד בן 4.

עד לא מזמן גרתי בבית גדול עם עוד כלב (שמטעמים מובנים, אני לא אזכיר את שמו). היה לנו טוב וטיפלו בנו כמו שצריך. לא היו לי תלונות בדרך כלל, וגם אם משהו לא דפק כמו שצריך, לא מיהרתי לקטר. אני לא מאלה שחושבים שמגיע להם הכל.

הכל היה אחלה, עד שד. הבעלים שלי התגייס לצבא. זה היה בערך לפני חודשיים. כבר לא קיבלנו את אותו יחס חם ואוהב. זה התחיל כששמעתי את אמא שלו מתלוננת על זה שאנחנו משאירים המון פרווה על הספה בבית. הייתם צריכים לראות את המבט המתנשא בעיניים שלה כשהיא אמרה שצריך להתחיל לקשור אותנו.

מאז השתדלתי מאד לא להשיר שיער במקומות שהיא בודקת, אבל זה לא עזר לי.

אחרי יומיים הפרידו בינינו.

קשרו אותי לעץ בחצר ואת שלומפר קשרו לעץ אחר (אופס, גיליתי...). בכוונה היא קיצרה את השרשרת כדי שאני ושלומפר לא נוכל לשחק ביחד. היא טענה שזה כדי שלא נסתבך אחד בשרשרת של השני, אבל אני לא מאמין לה.

אני לא הייתי רגיל להיות קשור וממש היה לי קשה להתרגל עכשיו אחרי שנים. היה לי כל כך חם וכמעט עמדתי להתעלף מהחום. לפחות העץ של שלומפר עשה עליו צל, אבל הצל של העץ שלי נפל על הבית ולא הגיע אלי. למזלי אני אחד שיודע להסתדר. שמתי לב שאם חופרים מספיק עמוק, אז אפשר להגיע לאדמה קצת רטובה, אז שכבתי שם על האדמה בסבבה, עד שהיא ראתה אותי ונתנה לי מכות. סתם ככה, בלי סיבה. אני לא יודע למה היא כעסה עלי כל כך, אבל התפללתי יום אחרי יום שהסיוט הזה ייגמר כבר. אני לא מאמין גדול, אבל נדמה לי שאלוהי הכלבים שמע את תפילתי, כי אחרי שבועיים שיחררו אותנו משם.

לא סתם שיחררו, אלא לקחו אותנו לטיול באוטו הגדול שלהם.

סוף סוף הרגשתי כמו מישהו חשוב באמת. הם מאד התרגשו מהנסיעה הזאת איתנו, כי הם דיברו כל הזמן בהתלהבות על אירופה. אין לי מושג מה זה אירופה, אבל הם אמרו שאנחנו בדרך לשם.

אבל אז כל המזל שלנו התהפך שוב.

ליד איזה מקום שקוראים לו בן גוריון הם הורידו אותנו מהאוטו והמשיכו לאירופה בלעדינו. שלומפר ואני חשבנו שהם סתם משחקים איתנו, אז בהתחלה רצנו אחרי האוטו, אבל הם נסעו מהר והתחילו להתרחק. בסוף נגמר לנו הכוח ונשארנו המומים על הכביש. הסתכלנו זה על זה וניסינו להבין למה הם נטשו אותנו. אמרתי לשלומפר שזה בטח בגלל הנביחות שלו בדרך. אני לא מבין למה הוא היה צריך דווקא כשהתחיל להיות לנו מזל, להרוס הכל עם הנביחות שלו...

אז כשעמדנו והסתכלנו ככה אחד על השני ועוד לא יצאנו מההלם, פתאום חלף רכב ממש קרוב אלינו במהירות גבוהה וכמעט דרס אותנו. שלומפר ואני ירדנו לשוליים והתחלנו לחשוב מה לעשות.

שלומפר הציע שנחזור הביתה, כי שם תמיד יש לנו אוכל ואנחנו נהיה מסודרים שם.

אמרתי לו שזה נראה לי רחוק מדי ושחבל לנו בכלל להתאמץ, אבל הוא התעקש.

לא בדיוק ידענו את הדרך הביתה, אבל האינטואיציה אמרה לנו שאנחנו צריכים קודם לעבור את הכביש.

זה היה כביש מהיר כזה עם המון נתיבים וחומת בטון באמצע. במזל הצלחנו לעבור את הכביש עד לחומת הבטון מבלי להדרס, אבל לא הצלחנו לעבור אותה.

התחלנו ללכת לאורך החומה וחיפשנו פירצה, אבל אחרי שהלכנו ממש הרבה, ראינו שהיא לא נגמרת. החלטנו לחזור שוב לצד השני של הכביש.

רצנו מהר מאד וכשהגעתי לצד השני נשמתי לרווחה ואמרתי "אתה רואה שלומפר, כשרוצים-הכל אפשרי". אבל שלומפר לא ענה לי. הוא לא הספיק לחצות ולהגיע לצד השני. ראיתי אותו שוכב שם על הכביש ובקושי מזיז את הרגל. הוא הביט בי במבט מתחנן שאבוא להציל אותו. לפני שהספקתי לחשוב איך אני מגיע אליו, ראיתי את המשאית מגיעה במהירות מטורפת ולוקחת איתה את נשימתו האחרונה.

הייתי המום ואומלל. לא רציתי לחזור הביתה. אני לא רוצה להיזכר...

מאז אני משוטט ברחובות, מנסה לאסוף לי אוכל מפה ומשם. היום אני הרבה יותר מפוקח ויודע לשמור על עצמי כמעט תמיד.

אני מתגעגע לחיים היפים שהיו לי פעם ומקווה שכלבים אחרים שקוראים את מה שאני כותב ילמדו מהסיפור שלי ולא יעצבנו את הבעלים שלהם, כדי שלא ימצאו את עצמם נטושים בבן גוריון על הכביש המהיר...

היא התקשרה אלי בהיסטריה.

היא סיפרה לי על אחד שעקב אחריה מהחניה עד הבית.

היא סיפרה לי שהיא שמה לב שהוא מתחיל "לשחק עם עצמו" כשהוא ראה אותה פוסעת על השביל בדרך הביתה.

היא סיפרה לי שבחדר המדרגות הוא הוריד את המכנסיים והתחיל לאונן מולה.

היא לא ידעה מה לעשות. היא התחילה לצעוק עליו ולנופף מולו עם התיק שיסתלק משם.

הוא אמר לה במבטא רוסי כבד "טוב, מה יש לך, תירגעי, אני הולך...". הוא הסתלק משם והיא נותרה המומה ומפוחדת.

ביד רועדת היא חייגה אלי וסיפרה לי את מה שקרה.

הגעתי לשם אחרי שתי דקות. חבל שהוא לא נשאר שם עם המכנסיים למטה. זה היה מכין אותו למה שהייתי עושה לו אם הייתי תופס אותו...

היה לי חלום מפחיד:

מכירים את הפרסומת של האגודה למלחמה בסרטן, שרואים מישהו מכניס את הראש לחול?

אז בחלום המפחיד רואים אותו מוציא את הראש מהחול והיה זה הראש של עמיר פרץ, ככה כמו שהוא, עם המון חול על השפם.

האמת היא שזה לא היה חלום. זאת הדרך שלי להביע את מה שאני באמת חושב על הסכם הפסקת האש.

אז עם שיפוץ קל בפוטושופ, זה הפך לתשדיר של האגודה למלחמה.

אחרי החגים יתחדש הכל,

אז תפסיק כבר לטמון את הראש בחול

הטילים, העשן, העפר והאש,

חוץ ממך, פה הכל יתחדש...

הנה עוד פוסט שמוקדש ל- Turkish, בזכות השאלות שלו. (אגב, טורקיש, זה לא אומר שאני רוצה שתעשה לי ילד...).

בניגוד למשקה אחר שנפל על הראש, סמווווז עשו לי את זה בענק.

כל התשדיר נותן תחושה של קלילות וכיפיות. על אי טרופי עם נערה אקזוטית.

הססמא שלהם "שתו סמוז, תצילו חיים" משעשעת.

נדמה לי שהפעם הרעיונאי של הפרסומת (במק'קאן אריקסון) הלך על הנטיה שלנו לשמחה לאיד. הרי אנחנו משתוללים מצחוק בכל פעם שאנחנו רואים שקורה משהו למישהו...

הקטע הכי מצחיק בפרסומת זה שהקוקוס נופל לו על הראש, לא?

חוצמזה, שהרעיון עצמו לקחת קוקוס (שדי קשה לפצח) ולהביא אותו מוכן לשתיה (שחוט), הוא גדול.

בקיצור, לא רק שאהבתי את הפרסומת, נראה לי שאני גם אקנה את המשקה הזה.

לדעתי היוצרים של הפרסומת ראויים לאיזו חאפלה רצינית (לא לשכוח לשחוט קוקוס).