אך, איזו גאווה. איזו הרגשה נפלאה לשמוע את ראש הממשלה מדבר על נסראללה סופסוף בגובה העיניים.

נדמה לי שזה היה אחד הנאומים המוצלחים ביותר ששמעתי במשך המלחמה הזאת.

אז נסראללה, היזהר! גם לנו יש עוצמה טלויזיונית!

ישבנו לנו בפאב. כל החברה.

למעשה אני הייתי הגבר היחיד בחבורה, כך שהשיחה קיבלה תפנית ל"שיחת נשים".

ואז היא הטילה את הפצצה.

היא, אישה סקסית ומלאת חיים עם שכל חריף וחיוך כובש שלפה ברגע הכי לא צפוי:

"שתדעו לכם שאני רק נראית ככה. האמת היא שבמיטה אני פריג'ידר".

בשלב הראשון לא ממש הבנו מה היא רוצה ומאיפה פתאום זה יצא לה. אבל היא המשיכה "הסיבה היחידה שאני עד עכשיו שכבתי עם בעלי, זה כדי להיכנס להריון.

כשאנחנו שוכבים, אני צוחקת ומספרת לו כל מיני בדיחות. אני ממש לא נהנית מסקס וזה אפילו מגעיל אותי. מגעיל עד כדי כך שאני חייבת אחר כך להתקלח ולהחליף את המצעים לפני שאני חוזרת למיטה".

הבעיה שלה עכשיו היא שהרופא אסר עליה להרות שוב, לאחר שההריון האחרון שלה הסתיים ארבעה שבועות לפני המועד במחלקת טיפול נמרץ. הוא אומר שכניסה שלה להריון, פירושו סכנת חיים לה ולעובר.

עכשיו אין לה סיבה בכלל לשכב עם בעלה.

אני יודע שיש נשים שאומרות "אני לא אוהבת סקס. עובדה. לא כל אחת חייבת להינות מסקס"

אבל אני לא קונה את זה.

לדעתי יש משהו מאד אומלל באישה שלא מסוגלת ליהנות מיחסי מין.

לדעתי, היא אמרה את הדברים האלה בפאב לפני כולם בצורה כל כך ישירה, מפני שהיא באיזשהו מקום זועקת לעזרה.

קשה לי לדמיין זוג נשוי שחי שנים רבות ביחד בלי שום ניצוץ של תשוקה.

אגב, בסוף הערב היא ביקשה טרמפ הביתה, אז אמרתי לה שאין לי מושג כמה לוקחים היום על הובלת מקרר.

בדרך לתבור הלכתי לבדי מאחורי שמעתי קול פרסה. הפניתי את ראשי, ראיתי לידי רוכב צעיר רכוב על גב סוסה. שאל: "לאן ילדה?" - עניתי: "להרים" והוא אותי על סוסתו הרים.

לא יודע, אבל יש לי תחושת בטן שאם השיר הזה היה נכתב היום, הוא היה נפסל לשידור.

אני מובטל, אז מה?

פעם חשבתי שזאת בושה.

פעם חשבתי שמי שאין לו תעסוקה הוא אחד מהאפשרויות הבאות:

1. פרזיט שחי על חשבון משלם המיסים.

2. לא מספיק כשרוני כדי שמישהו יראה בו תועלת.

אבל מרגע שאיבדתי את מקום העבודה שלי הבנתי שזה לא בדיוק ככה, ולמרות שתמיד יהיו תחמנים ואנשים שרוצים לנצל לרעה את מה שהמדינה מעמידה לרשותם, הרוב הם אנשים הגונים שבסך הכל רוצים להביא קצת כסף הביתה כדי שיהיה להם ממה להתקיים.

השם "שירות התעסוקה" נשמע קצת מצחיק כשמדובר על נותני שירות.

אם הם היו חברה סלולרית, בנק או קופת חולים, יכולנו לבחור אם ללכת אליהם או אל המתחרים. במצב כזה הם היו עושים הכל כדי לשפר את השירות על מנת להשאיר אותנו בידיהם.

אבל לא זה המצב.

היום הייתי בלשכה והפקיד שם התייחס אלי כמו אל שק זבל, במקרה הטוב (כי לזבל הוא לא קורא שקרן).

ניסים הפקיד, איך לדעתך זה מרגיש כשאתה בא לקבל שירות ומי שיושב מולך לא טורח להרים את העיניים אפילו כדי לראות עם מי יש לו עסק?

ניסים הפקיד, איך אתה היית מרגיש לו מי שיושב מולך כבר טרח להביט לכיוון שלך, אבל אז אתה מגלה שהמבט הזה מלא בוז וזילזול?

ניסים הפקיד, ידוע לך שפה ושם מסתובבים להם אנשים הגונים שלא רוצים לרמות אותך? אולי אתה עושה להם עוול נורא כשאתה מטיח בפניהם האשמות שווא?

ניסים, נכון שעוד לא מצאתי עבודה וזה קשה לי. נכון שלמרות שהיתה לי משרה בכירה, אתה רשאי ע"פ החוק להפנות אותי היום לכל עבודה שתחפוץ, אבל למה אתה לא שואל אותי? למה אתה לא משקיע טיפה כדי למצוא לי משרה הולמת בהתאם לכישורים שלי? הצורה שבה זרקת לעברי את הדף שהדפסת, מעידה יותר מהכל על רמת הזילזול שלך באנשים.

אבל שלא תטעו. ניסים הפקיד הוא רק בורג קטן במערכת. הסירחון מתחיל מהראש, כמו שאומרים.

רק מפני שאכפת לי, נשארתי בשירות התעסוקה הבוקר והמתנתי בסבלנות לתורי כדי שאוכל לדבר עם הגברת. המנהלת של הסניף.

חשבתי לתומי שהיא תקבל אותי, תשמע את הטענות שלי, תפנים את התלונה, ואולי אולי גם תטפל בה.

במקום הזרועות הפתוחות, נתקלתי באגרוף קפוץ.

הגברת יושבת לה מאחורי שולחן ארוך במשרד ממוזג וגם היא, למרבה ההפתעה לא טורחת להרים את העיניים.

היא לא שאלה אותי במה היא יכולה לעזור. היא ציוותה עלי בקול מומוטוני של מכונה חורקת להגיש לה את כרטיס ההתייצבות שלי. הגשתי לה את הכרטיס.

היא הקלידה בעזרת העט את מספר תעודת הזהות שלי (בעזרת העט- כדי לא להרוס את המניקור) ומייד הזדעקה "אני רואה שיש לך סירוב".

אני: "סירוב? מה פתאום? מאיפה זה בא עכשיו?" אבל זה לא עניין אותה. היא הוציאה לי מכתב סירוב ודרשה ממני לחתום עליו (לכל מי שלא היה בסיטואציה המביכה הזאת- סירוב, פירושו שלא עשית כלום עם ההפניה שלהם ולכן אתה לא תקבל כסף).

ואז באה המכה השניה: "אני רואה שניסים לא הפנה אותך היום למספיק עבודות. חכה רגע, אני אוציא לך עוד כמה...".

מהחוויה המאד לא נעימה שלי היום אפשר ללמוד.

אולי יפתחו עוד שירות תעסוקה, כדי שתהיה תחרות...

אולי צריך לתגמל את הפקידים לפי מציאת מקומות עבודה הולמים.

אולי צריך מעת לעת למשב את השירות, לערוך שאלון בין המתייצבים. אולי רק כדי להראות להם (למתייצבים) שהם בני אדם כמו כולם ושיש מי שמקשיב להם ולוקח אותם בחשבון.

השורה התחתונה שלי היום- אין שירות. אין תעסוקה. קשה. קשה!

הדבר המכריע במלחמה היא הלוחמה הפסיכולוגית.

נסראללה כבר ביום הראשון של המלחמה מיהר להעביר מסר טלוויזיוני לעם היושב בציון, בו הוא מנסה לגרום לנו לפחד מה"הפתעות" שלו.

לא לחינם יש לחיזבאללה רשת טלויזיה. היא כלי חיוני ורב משמעות עבורו. בכלי הזה הוא יכול להעביר לעולם תמונת מצב כפי שהוא היה רוצה... תמונות עגומות של אלפי פליטים שנותרו ללא בית בגלל הצבא הציוני. הוא מעביר ללבנוניים מסר של עידוד ומציע חגיגות גדולות כאשר הוא משדר תמונות על הנזקים שגורמות הקטיושות שלו. החיוך המבטיח והמרגיע משהו בהופעה הטלוויזיונית שלו, גורם להם להעריץ אותו.

גם לנו חשוב להיראות היטב ברחבי העולם כפי שאנחנו רוצים. גם לנו חשוב שהציבור הישראלי יהיה מאוחד סביב המלחמה הזאת, במיוחד לאחר שנסראללה השווה את עמידות העורף הישראלי לכורי עכביש. המסר של אחידות בעם מחזק את ידי הצבא ומאפשר לו מרחב פעולה כדי להשיג את מטרותיו.

כל המסרים האלה בכל אמצעי התקשורת בזמן המלחמה נקראים בשפה המקצועית "לוחמה פסיכולוגית". מפסיד מי שממצמץ ראשון.

דווקא בשל כך, קשה לי להבין את התקשורת הישראלית שלאורך כל הדרך מכניסה גולים עצמיים.

למי היה טוב לראות את אמנון אברמוביץ' קורא בפריים טיים למקבלי ההחלטות להפסיק לאלתר את הפעולות בלבנון, משום שלטעמו צה"ל כבר השיג את המטרות שלו ועלול רק להסתבך. יש לי תחושה שאם נסראללה היה צריך להכתיב לו את הדברים, הוא לא היה משנה דבר...

למי טוב (חוץ מלחיזבאללה) לראות בטלויזיה קומץ מפגינים יפי נפש בחיפה שקוראים להפסיק את המלחמה?

אני יודע שתפקיד התקשורת הוא להציג את הדברים כפי שהם, בלי לטייח. להיות כלבי השמירה של הדמוקרטיה וכו' וכו'. אבל דיר באלק, תזכרו שיש לכם תפקיד מכריע במאמץ המלחמתי. אל תרפו את ידינו!

עכשיו יותר מתמיד, אנחנו חייבים להיות חזקים!