אני יודע שפה ושם ברחבי הארץ אפשר למצוא אשה בתפקיד הזה, אבל ככלל יש מעט מאד מהסוג הזה. כמובן שבתור תחקירן צמרת החלטתי להתעמק בשורש הבעיה, להיכנס בעובי הקורה (זה כואב, אל תנסו בבית) ולרדת לעומקם של דברים בכך שהעמסתי את סאני, הקטנוע שלי, ויצאנו לעיר הגדולה לראות הכצעקתה. המכשול הראשון שנתקלתי בו היה טמפרמנט, או בעברית צחה- המזג הים תיכוני של נהג המונית. נהגי המוניות בעיר, כפי שאני תופס אותם מחולקים לשני סוגים. יש את אלה שלא שמים קצוץ על מה שקורה בכביש. איש לא יוציא אותם משיווי משקל. הם חיים את הכביש כבר שנים רבות ומבחינתם אין הפתעות. אתה יכול לחתוך אותם בסיבוב, לפתוח את החלון ולקלל את האם אמא שלהם והם ימשיכו בנסיעה עם הפוקר פייס שלהם כאילו מקסימום הם דרכו על נמלה או משהו כזה. אבל בתל אביב, כמו בתל אביב שולט הסוג השני. הכביש של אבא שלו (אגב, בחלק מהמקרים זה באמת נכון) ואתה לא תלמד אותו איך לנהוג. הוא יראה לך מה זה נהיגה בשטח בנוי כמו שרק הוא יודע. יום אחד הם יפנו אל זה שעושה את המדרכות בעיר ויבקשו ממנו להנמיך אותן כי גם ככה זה מקשה על הנסיעה כשעוקפים את הרמזור. הנוסע שלהם הוא תמיד הלקוח מספר אחד. זה מה שגרם לנהג מונית אחד לסגור טוב את החלון, להדליק את המיזוג לרווחת הנוסע, ללחוץ על הגז ולהציף אותי בענן שחור. אני מניח שהוא פתח בשיחה עם הנוסע דווקא בעניין של איכות הסביבה... קצת קשה לבקש מאשה לאמץ את ההתנהגות הזאת. מחקרים מראים שנשים מעורבות פחות בתאונות דרכים קטלניות. אני נוטה לייחס את זה קודם כל למזג שלהן ורק אחר כך לפחדנות שלהן. אני לא אומר פה שנשים הן עם פחדן. פשוט יש לנו איזו אשליה כזאת כשאנחנו נוהגים במכונית, שהקופסא הזאת שאנחנו נוסעים בה היא באמת בטוחה ומגוננת עלינו. כשאני נכנס לאוטו, המרחב האישי שלי גדל ולמעשה הטריטוריה שלי היא כל הסביבה של הרכב. זאת הסיבה, לדעתי, שנהגים כל כך רבים מתעצבנים כשמישהו חותך אותם בכביש. לא תמיד הוא מסכן אותם, אבל הוא העז לחדור ולחטוף בלי רשות את השטח שלהם... באופן כמעט טבעי, נהגות יותר חוששות לגבי הטריטוריה שלהן ולכן אנחנו כל כך הרבה פעמים רואים אותן מהססות לפני מעבר בין נתיבים או בפניות. אין להן גם את הקטע המאצ'ואיסטי הזה של "אני אלמד אותו מה זה לחתוך אותי".

כשיצאתי מהעיר, ראיתי מונית שעצרה בשולי הדרך והנהג ירד לדקה כדי להשתין. חשבתי לעצמי עד כמה זה פשוט לגבר ועד כמה זה מסובך לאשה... זהו, בפעם הבאה אני אנסה להבין פה למה גברים לא הולכים לעבוד בתור דיילות יופי. מה, הם לא מספיק יפים? הערה פמיניסטית - אין בפוסט הזה כדי לכלול וללמד ולו במשהו על גברים או נשים מבחינת מידת התאמתם וכישוריהם לתפקיד זה או אחר. כל הרואה בי חזיר שוביניסט עושה זאת על אחריותה בלבד...

אני אקדים ואומר שאני לא אדם דתי. אני מאד מכבד את הדת ואת האנשים שמחזיקים בה, אבל מטעמי נוחות אני בוחר את החלקים שמתאים לי לקחת מהדת.

איפה שהוא בתורה יש לנו ציווי לבחור בחיים.  "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע... החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים"... אז בלי להכנס לסוגיית הבחירה החופשית, אני רוצה לכתוב פה את התובנה האישית שלי מהעניין הזה.

לגבי הציווי הזה לא ממש נועד כדי שאנשים יבחרו אם לחיות או לא. ממש כמו בשיר של "קשר משפחתי", לא בחרתי לבוא לעולם. זה לא תלוי בי. ואם מישהו מאס בחייו ורוצה לאבד את עצמו, הציווי הזה יהיה הדבר האחרון שיגרום לו לחזור בו. אני מאמין שהפרשנים שם גם מבינים את זה ומחפשים צורה אחרת להבין את הכתוב לא כפשוטו. אז יהיו כאלה שיגידו שהתורה משולה לסם חיים, והציווי הוא בעצם לבחור בדרך התורה...

אני לא ארהיב עוז בוויכוח עם הפרשנים החכמים והמלומדים, אבל להדיוט כמוני שקורא את הטקסט בפשטות יש דרך אחרת להבין את הכתוב.

החיים שלנו רצופי דילמות והתלבטויות. מגיל קטן נגזר עלינו לקבל החלטות בכל מיני רמות. ההחלטות שאנחנו עושים הן אלה שסוללות לפנינו בסופו של דבר את המסלול שנעבור בו עד שנמות (ויש כאלה שיגידו שגם אחר כך).

איכשהו נזכרתי בשיר "אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי" כשחשבתי על העניין הזה של הבחירות. אם נניח שאני בוער באש ומסתערים עלי בבת אחת אלף כבאים, לא נראה לי שהם יצליחו לכבות אותי. זאת משימה לכבאי אחד, אולי שניים.

אותו הדבר לגבי הבחירות שאני עושה בחיים שלי.

בצבא מקובל לירות בבודדת ולא בצרורות. לעצום עין אחת, לכוון טוב, להתרכז במטרה ולירות על מנת לפגוע. כמובן שאם אני ארה צרורות לכל הכיוונים, יש לי סיכוי טוב לפגוע במטרה, אבל יש גם סכנה שאני אבזבז את כל התחמושת שלי ואולי אני בכלל אפגע בדרך במטרות אחרות ואפספס את שלי...

עכשיו בתור מחפש עבודה אני יורה קורות חיים שלי לכל הכיוונים ולכל התחומים שנראים לי בתקווה שאולי אתקבל לעבודה אחת בתחום אחד. השבוע התחלתי לשאול את עצמי אם זה באמת המעשה הנכון. אולי אני צריך לעצום עין אחת ולהתרכז במטרה אחת שאבחר לעצמי. אולי יש לי סיכוי גדול יותר לפגוע ככה? רוב האנשים שאני מכיר מעדיפים לירות לכל הכיוונים ולא לקחת צ'אנסים בכיוון אחד בלבד, ואני לא מדבר על התחום הצר של חיפוש עבודה, אלא על כל הבחירות בחיים שלהם.  אבל אז אולי לא הייתי קורא לזה בחירה אלא יצירת מצב של ברירת מחדל. בחירה אוטומטית.

נדמה לי שהציווי הזה ("ובחרת בחיים") בשבילי הוא מעין תמרור. סימן שאני צריך בחיים לעצום עין, להתרכז חזק במטרה שלי ולירות אש מדוייקת על מנת לפגוע. כך גם אם אני לא אפגע במטרה, עדיין תישאר לי הרבה תחמושת לבחירה הבאה. הגיע הזמן להתמקד.