עכשיו היא כבר בטוחה שהיא לא תעמוד בזה. היא קלטה אותו די מרחוק, עוד לפני שהוא קרב אליה עם החיוך הממזרי הזה.

הוא ניצב עכשיו ממש מעליה והיא קפואה במקום. לא יכולה לברוח. היא פשוט רוצה שהכל כבר ייגמר. היא כל כך קטנה ושברירית עד שאפילו ביד אחת הוא יכול פשוט למעוך אותה.

הכוונה שלו מאד ברורה. הוא מביט בגופה בחיוך ערמומי ועיניו אומרות "בובה, אני הולך לטרוף אותך".

גם כשהוא לופת אאת צווארה בידיו האיתנות, היא משתדלת מאד שלא לחשוב על סופה הקרב. היא ממלמלת לעצמה ללא הרף "למה דווקא אני...יש מסביב כל כך הרבה יפות ובשלות ודווקא בי הוא חושק..." המחשבה הזאת החמיאה לה לרגע אבל היא מבינה שמחמאה עצמית לא ממש תציל אותה עכשיו. הוא נראה נחוש בדעתו להפשיטה כליל ולבצע בה את זממו.. "העניין די פשוט..." היא אומרת לעצמה באחד מאותם רגעי ייאוש אחרונים. "אני אעבור את זה די מהר. הוא יבוא על סיפוקו וכל העסק הזה ייגמר".

מטרידה אותה במיוחד המחשבה שאיש לא יטרח לחפש אותה. בגדיה יהיו זרוקים בשדה עד שיתמזגו עם הטבע. אולי מדי פעם יעבור איזה כלב ויטרח להשתין עליהם בהתנשאות..

וגם אם מישהו ימצא את בגדיה בשדה, הם לא יעוררו עניין מיוחד בציבור. הרי מי כבר מתעניין בקליפת בננה?

מגע ידה חי בשערך

זה עושה לה נעים לגעת בו.

אתה רק שלה, היא רק שלך

בחלום שמלבדכם איש לא חי בו.

ובחלום אתה נשבע לה אמונים

תחיו לנצח כמו חתן וכלה,

אבל כשתחלופנה השנים

עם לשונך היא תמרק את האסלה.

אתה מרגיש אצלה פתאום מאד נחשק

כי הניצוץ הזה עדיין לא דעך,

אך עם ליבך היא תשאב את האבק

עם עצמותיך היא תסיק את האח.

כשתאמין שהיא עדיין מצפה

לחיזוריך, מאהב מתפורר

עם דמעותיך היא תשטוף את הרצפה

רק את ראשך היא תשאיר- שתתעורר.

סידרתי היום קצת את המגירות שלי וגיליתי כמה דברים נשכחים שכתבתי פעם מזמן. אני חושב שיש מקום לתת פה במה למגירה הנשכחת הזאת ביחד עם הכבוד המגיע לה.

...תמיד בנסיעות מהסוג הזה, אבא נוהג לדבר על תאונות דרכים. נוהג ומדבר.

אני בקושי יכול לשמוע אותו כשהאוזן שלי מעוכה על השמשה בחלון האחורי, אבל ככה זה כשיושבים שלשה מופרעים מאחורה.

אבא ביקש שנחגור, אז בשביל למתוח את החגורה הכנסתי מרפקייה בצלעות של רונית.

היא צרחה קצת אבל אני בקושי שמעתי. אוזן אחת היתה עדיין בשמשה והרדיו צעק חזק מדי.

ושלא תטעו פה יותר מדי, זאת לא המוזיקה שבקעה מהרדיו. אבא פשוט נהנה לשמוע חדשות בקולי קולות.

(צריך פעם לחקור את התופעה הזאת. אני מאמין שאנשים מגבירים בחדשות כדי לחוות את הידיעות באופן יותר עוצמתי).

עכשיו דיבר האיש מהחדשות על איזה מליונר ידוע שמת מאירוע לב. ואני חשבתי לעצמי שמזל שאי אפשר לקנות חיים בכסף. זה בוודאי היה מצרך יקר מאד ולכן רק מליונרים היו חיים לנצח.

אמא גיחכה ושאלה מה עזר לו כל ההון שצבר. אני חושב שבעוד כמה שנים אולי כבר אף אחד לא יזכור אותו, אז הקדשתי לו כמה שורות פה...

אנחנו נוסעים צפונה.

בכל נסיעה אבא ממציא איזו דרך חדשה כדי שיהיה יותר מעניין. אמא טוענת שהוא איבד את הצפון כי ממילא אנחנו די מממהרים וכשנוסעים בדרך חדשה צריך לקחת בחשבון שהיא תסתבך לנו ותהיה ארוכה יותר.

רונית נהייתה משועממת ורעבה אז היא התחילה לפצח גרעינים. בשבילי זה היה מצויין כי זה גרם לאבא להפסיק לדבר על תאונות ולעבור לאזהרות בנוגע ללכלוך הפוטנציאלי של האוטו.

היא גם ביקשה שנעצור בדרך ונקנה בבקע אל גרבייה קצת תורמוס. אמא אמרה שהם לא מוכרים ביום שישי והצילה אותנו מכלייה כימית.

בהתחלה מישהו הציע שניסע בשני רכבים אבל אמא הטילה וטו. "בשביל קצת נוחות..." היא אמרה, "..לא שווה לשלם כל כך הרבה כסף".

האמת היא שאני די הסכמתי איתה. אז עכשיו היא הורידה את חגורת הבטיחות כי זה לא נוח לה, אבל לזכותה ייאמר שהיא ניסתה. מקסימום זה יעלה לאבא בקנס. שטויות, בשביל נוחות עושים הכל...

אחד הדברים הקשים והמסובכים הוא לגדל ילדים.

יש כל כך הרבה כיוונים ושיטות חינוך. יש כל כך הרבה גישות עד שבקלות אפשר להתבלבל.

פעם, לדוגמא, היה מאד מקובל להכות את הילדים כחלק משיטת החינוך. זה היה כל כך מקובל עד שאפילו המורים בבתי הספר היו מסתובבים בכיתה עם סרגל שכל תפקידו היה להעניק מכה הגונה בקצות אצבעותיו של התלמיד הסורר. עד היום יש מורים שמתגאים בזה. "פעם.." הם אומרים "פעם היה כבוד למורים. כשהייתי נכנס לכיתה כולם היום עומדים בדום מתוח ואף אחד לא היה מעז לצפצף". אני באופן אישי לא משוכנע שזה היה רק אלמנט של כבוד. סביר להניח שבהתנהגות הזאת התחבא המון פחד.

הסרגל- כלי הענישה של המורים לפני 30 שנה

היום לשמחתי יש מודעות רבה יותר בארץ לנושא האלימות, ומה שהיה מותר ואף רצוי עד לא מזמן הפך לפלילי בימינו.

עדיין אנחנו רואים בחברות מסויימות אנשים שאוחזים במשפט מחז"ל "חוסך שבטו שונא בנו", שכביכול בא להגיד לנו על דרך השלילה שככל שאני מכה יותר את הבן שלי, סימן שאני אוהב אותו יותר. איזה שטויות.  על אותו משקל, יש גם טיפוסים שאונסים את הילדים שלהם ובשכל המעוות שלהם מפרשים את המעשה שלהם כאהבה.

עכשיו נוצרה לנו כאן בעיה גדולה- פעם כל אימת שהורה חש שהוא לא מצליח לחנך טוב את הילד, הוא היה חובט בו ומצליף בו את החינוך הנדרש. זאת היתה הדרך הקלה, המהירה והבטוחה מבחינתו. היום כשאין להורים את הכלי הזה, לחלקם קשה מאד לשלוט בהתנהגותו של הילד. למעשה הורים רבים מאבדים את האחיזה ומגיעים למצב שבו אם הם לא מרימים יד, הם מרימים ידיים ומתייאשים מחינוכו.

אין היום אף גורם מוסמך שמעביר את כל ההורים השתלמויות בחינוך. איש הישר בעיניו יעשה...

כדי לנהוג ברכב צריך רשיון, כדי להחזיק אקדח צריך רשיון. ולא סתם רשיון. רשיון מוגבל בזמן. אבל כדי לבצע את העבודה הסבוכה של גידול ילדים, המדינה לא דורשת מאיתנו כלום. נכון שאם הילד נכנס לסמים או מתדרדר לפשע, בסוף זאת תהיה בעיה של המדינה, אבל איש לא מצפה מהמדינה לקחת אחריות על גידול ילדיה...

כל איש שמשתמש באלימות כאמצעי חינוך היום הוא עבריין. הוא אשם כי הוא מכיר את החוק ובוחר לצפצף עליו. הוא אשם כי הוא גורם לנזק בלתי הפיך בנפשו של הילד.

אבל אני חושב שלא כולם מכירים היטב דרכים אפקטיביות אחרות לחינוך. רובם לא למדו חינוך ילדים בתור מקצוע חובה בבית הספר או באוניברסיטה.

לאיש אין רשיון בגידול ילדים. ולכן לא רק הם אשמים.

להיות הורה זה מקצוע. זה תפקיד עם המון אחריות על הכתפיים. לא כולם כשירים לתפקיד כזה. לא כולם למדו את התפקיד.

מישהו במדינה הזאת צריך ליטול יוזמה, ללמד את כולם ולהעניק רשיון הורה מוסמך למתאימים.

אי אפשר לדבר על OUTING בלי לדבר על חופש הביטוי.

אי אפשר לדבר על OUTING בלי לדבר על רגישות אנושית בסיסית (שלא תמיד קיימת אצל כולם במידה שווה).

אי אפשר שלא לדבר בהקשר הזה על יחסי ציבור ופרסום.

כשאנחנו עוסקים בבלוגרים, חלקם מתיחסים לבלוג כאל יומן אישי ופרטי וחלקם מנהלים בלוג כדי לתת פומבי לכתיבה שלהם.

בשני המקרים הבלוגרים צריכים להבין שמהרגע שבו הם לחצו על "שמור" והפוסט שלהם עלה לאוויר, הפוסט הזה הפסיק להיות נחלתם הבלעדית ומאותו רגע אין להם שום שליטה על השימוש שייעשה במה שהם כתבו.

אני מאד ממליץ לכל מי שחושש משימוש לרעה בדברים שהוא מעלה, שלא יחשוף אותם לציבור מלכתחילה.

אנחנו רואים את התופעה בפרסום שלילי (הכפשה) שחברות מסויימות עושות על חברות מתחרות- מראים לציבור הרחב את "הפרצוף האמיתי" של המתחרה דרך שימוש בפרסומים שלו. אנחנו רואים את זה כל הזמן בתעמולת בחירות.

נכון שזה מלוכלך, אבל זה חוקי ואין לנו מה לעשות נגד זה.

תופעה אחרת שהיא פחות חוקית היא גניבה ספרותית. העתקת תוכן ופרסומו ללא מתן קרדיט והפרה של זכויות יוצרים. גם את זה אפשר למצוא למכביר באינטרנט. כדאי לקרוא את מה שכתב בחור טוב בהקשר הזה. קשה לאכוף את הדין במקרים האלה ולכן לכל מי שמאד חושש, אני ממליץ כאמור להימנע מלפרסם דברים אישיים באינטרנט.

היתה פעם פרסומת לאמצעי מניעה שאמרה "בכל פעם שאתה שוכב עם חברה שלך, אתה שוכב גם עם חבר שלה לשעבר, ועם החברה של החבר שלה לשעבר, ועם החבר של החברה של החבר של.... אולי לאחד מהם יש איידס?" הפרסומת הזאת תפסה מאד חזק ולקחו את הרעיון לשימוש בפרסומות של "בטחון שדה": בכל פעם שאתה מספר סוד לחברה שלך, אתה מספר גם לחברה של חברה שלך ולחבר של החברה של החברה שלך ולחבר.... אולי אחד מהם לא יודע לשמור סוד...?".

על אותו משקל, אפשר להגיד שהדברים באינטרנט זוכים לתפוצה הרבה יותר גבוהה מסתם סוד שעובר מפה לאוזן, כי כאן מדובר על מאות ואלפים שיכולים להחשף לפוסטים שלכם.

מי שלא רוצה שיוציאו אותו מהארון, שלא יחשוף את הארון.

אל תבכו, אל תקטרו, ואל תגלגלו את האשמה על הצד המעתיק והמפרסם. ברגע שאנחנו כותבים, אנחנו אחראים לתוכן הזה- לטוב ולרע.

לא כל דבר מעצבן אותי. בדרך כלל אני בנאדם רגוע ושלו. אבל אם יש משהו שיכול להוציא אותי מהכלים זה כל אותם אנשים וחברות שמנסים ומצליחים לחנך אותנו לצרוך את המוצר שלהם כשבעצם אנחנו ממש לא צריכים...

בבוקר בהיר אחד קם לו איזה ברנש שמנסה למצוא דרכים מקוריות להוציא עוד כסף מהאזרח הישראלי ומייד ממציא מוצר ש"יביא לנו את האור". פתאום אנשים יתחילו לשאול את עצמם "איך יכולנו להסתדר בלי המוצר הזה עד עכשיו?".

דוגמא מצויינת היא קלגון. אנשים רואים בטלויזיה טכנאי מכונות כביסה שממליץ להוסיף קלגון לכל הפעלה. כל זה לאחר ששחקנית מכובסת עושה פרצוף מאד מסכן למצלמה אחרי מכונת הכביסה שלה התקלקלה כביכול.

תחשבו על זה- טכנאי נותן טיפים בחיני חינם לשמירה על מכונת הכביסה. זה לא אמור לפגוע לו בפרנסה? אז זהו שלא.

אני לא יודע כמה בוכטות הטכנאי הזה קיבל על הפרסומת אבל קודם כל הוא זכה לפרסום חינם, אז זה כבר שווה לו. עכשיו נסו לחשוב עד כמה אובייקטיבי יכול להיות אדם שמציעים לו פרסום חינם בפריים טיים בטלויזיה? עד כמה הוא אמין מבחינתינו?

עכשיו אחרי שיישרנו קו לגבי הטכנאי הממליץ, נסו לחשוב לרגע כמה פעמים בימי חייכם יצא לכם לראות מכונת כביסה שבאמת מתקלקלת בגלל האבנית...

אם ניקח לדוגמא מכונת כביסה ממש גרועה שמתקלקלת פעם בשנה וחצי בממוצע, אז אפשר לומר שפעם היא מתקלקלת בגלל האטם ופעם בגלל המיסב ופעם בגלל סתימה כלשהי וכן הלאה. אם היא מתקלקלת בתדירות יותר גבוהה יותר, יכול להיות שזהו מסר מהחלל החיצון שכבר הגיע הזמן להיפטר מהגרוטאה. בכל אופן, יש לי יסוד סביר להניח שרוב התקלות לא מגיעות מהאבנית...

עכשיו בואו נניח שבאמת היה כבר קיקול בגלל האבנית- טכנאי לוקח 140 ש"ח לביקור בבית? בואו נוסיף לזה את עלות גוף החימום שצריך להחליף- בהגזמה נגיד שעוד 120 ש"ח?

קלגון עולה בסביבות 30 ש"ח ואם אין לי הרבה כביסות יוצא שאני קונה קלגון בערך פעם בחודש, כלומר 360 ש"ח בשנה... תעשו לבד את החשבון...

השבוע קראתי במעריב עסקים כתבה שנועדה לעזור לנו, הצרכנים להתמודד עם עליית מחירי הדלק.

חברת דלק הכינה עבור הקורא רשימה של טיפים איך לחסוך בדלק.

אז מעבר לעצות הידועות בסגנון של "לא לאמץ מדי את המנוע, לא להחזיק משקל מיותר ברכב" וכו', בסוף היתה המלצה אחת שממש נגעה לליבי- להשתמש בתוסף לדלק בכל תדלוק. פשוט מצויין.

עם ישראל כבר בוכה על זה שהדלק התייקר ועכשיו בכל תדלוק הוא צריך לשלם 8 שקלים יותר, אז אתם באים להציע לו תוסף שמייקר לו את התדלוק בעוד 30 ש"ח?!

אז הם כתבו שם שהתוסף מסייע לשמור על המנוע נקי ממשקעים ובכך משפר את צריכת הדלק, נכון. אבל פה נשאלת השאלה, האם אתם באמת מאמינים שזה חוסך לי 38 ש"ח בכל תדלוק???

ושוב נעשה חשבון פשוט. אם אני מתדלק 10 פעמים בחודש ובכל פעם אני קונה תוסף ב-30 ש"ח (למרות שיש תוספים הרבה יותר יקרים), אני משלם מדי חודש בנוסף על התדלוק הרגיל שלי עוד 300 ש"ח לחברת דלק שהמליצה לי בתמימות וללא כל אינטרס מצידה לחסוך בדלק...

בואו לא נהיה תמימים!

ודבר מעצבן אחרון להפעם- ראיתם את הפרסומת לסלטי "אבו גוש"?

בפרסומת רואים איך החומוס יוצא ישר מידיו של הטבח במסעדת "אבו גוש" המפורסמת ומונח אחר כבוד על המדף בסופר.

זה מאד יפה שהם גורמים לנו לחשוב שאנחנו אוכלים באמת חומוס שמיוצר באבו גוש. גם לי זה עשה חשק.

הם רק שכחו לציין שהחומוס הזה הוא חומוס של מעדני מיקי ושהוא לא ממש יוצא ככה מהמסעדה, אלא ממפעל הסלטים שלהם...