לא מזמן ביקרתי אצלו בבית בפעם הראשונה. הייתי חייב לו ביקור.

שמעתי שלפני כמה שנים הוא התחתן ומאז נולדו לו שני ילדים חמודים.

מאז ששירתנו יחד בצבא לא ראיתי אותו. בצבא הוא היה המצחיקול של המחלקה. (מצחיקול- גם מצחיק, גם קול).

 אז החלטתי שאם אני כבר בסביבה, אקפוץ אליו ככה בספונטניות. אעשה לו הפתעה.

נשבע לכם שכשראיתי את הבית שלו נשארתי פעור פה. לא כל יום רואים בית כזה. הכל עשוי משיש יפה ומבריק. פרחים יפיפיים פורחים להם בגינה. כבר מבחוץ אפשר לשמוע צהלות של ילדים המשחקים מחבואים. אפשר בקלות לקנא בו. יש כאלה ששיחק להם המזל.

אין לי מושג מאיפה הוא מצא אישה כל כך מדהימה. יפיפייה אמיתית שכיף לשקוע איתה בשיחה. בקיצור, גם יפה וגם אופה... ושני הזאטוטים שמשחקים להם במחבואים בין קירות השיש פשוט עשו לי חשק להביא גם כמה ילדים משלי לעולם. כלב גולדן רטריבר מקשקש בזנבו ומנסה להשתלב במשחק ללא הצלחה.

יצאנו לגינה הירוקה שטופת השמש והתחלנו לדבר על כל השנים האלה שלא היינו בכלל בקשר. היה לנו המון מה להשלים. המון דברים שהיינו חייבים לדבר עליהם. מה אני אגיד לכם, אין עליו! הכל היה נראה כמו חלום בחיים שלו. הכל הסתדר לו פיקס כמו שהוא תמיד רצה. זה נראה היה טוב מכדי להיות אמיתי...

בדיוק כשפסענו על מרבדי הדשא שמתי לב למשהו ממש מוזר שקורה שם בבית. בהתחלה לא התייחסתי לזה. האמת היא שלא ממש קלטתי את זה. גם עכשיו, כשאני כותב את זה, עדיין קשה לי להאמין, אבל שמתי לב שאישתו נעלמה. לא סתם הלכה לאיבוד או משהו כזה, היא פשוט החלה להיעלם. ממש כמו בסרטים האלה עם רוחות הרפאים.

ראיתי אותה מציצה מחלון המטבח אל הגינה ופתאום במקום שבו נראה הראש שלה, לא היה כלום. חשבתי שאני בטח הוזה או משהו כזה, אבל כשניסיתי להמשיך לדבר איתו, הבחנתי בכך שקול הילדים המשחקים כבר לא נשמע ברקע וזה כבר נראה לי ממש מוזר. נשאתי את עיני אחורה לעבר הבית ולא ראיתי זכר לילדים. רציתי לשאול אותו לפשר התעלומה, אך כשפניתי אליו בחזרה, הוא פשוט נעלם.

השפלתי את עיני וראיתי את הדשא היבש שלא הותיר מקום לספק. אני חייב להתעורר!

אתמול שוב הלכתי לבקר אותו. הוא גר לא רחוק מהעיר, בקריית שאול. לא בכל יום רואים בית כזה. הכל עדיין עשוי משיש מבריק. מסביב עדיין יש פרחים יפיפיים. והפעם ראיתי אותה בבירור, האישה המקסימה שהיתה יכולה להיות שלו. בין חלקות השיש, שני ילדים קטנים משחקים במחבואים. הוא נשאר עם החלום שלו ואני פה, מוצא את עצמי מהורהר בחלום שלי וחושב עליו.

מה אגיד לכם, אין עליו!

לסבא שלי ז"ל היתה משפחה גדולה מאד.

ליל הסדר היה בבית אביו גם זמן של חשבון נפש. זמן שבו האב פונה בזה אחר זה לכל ילדיו, ועורך שיחת חתך על מנת לעשות סדר גם מבפנים.

ליל הסדר התאפיין במשפחה הגדולה והצנועה הזאת באווירת החג המיוחדת. רק מי שהיה שם יכל להבחין באותם עננים של קדושה שאפפו את שולחן הסדר.

כשהמשפחה כולה פצחה בשירה אדירה בליל הסדר, הרחוב כולו החריש, האזין והתמוגג. זה בהחלט לא דבר ששומעים כל יום.

באותו לילה כל הראשים הורכנו.

באותו לילה המשפחה כבר לא היתה שלמה.

באותו לילה הם כבר ידעו שזה הולך להיות הסדר האחרון שלהם ביחד.

באותו לילה השירה כבר לא הידהדה ברחובות. באותו לילה לא באו מאכלי החג אל פיות הילדים.

ובכן, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?   - באותו לילה נפרצה דלת ביתם.

באותו לילה נשמעו בכל הרחוב צעקות בגרמנית.

באותו לילה נעקרה המשפחה הגדולה והשמחה מביתה באיומי רובים.

מאז אותו הלילה מציינים אנחנו, השרידים, את הסדר שלא נגמר.

שמחת החג, השירה האדירה, המאכלים הנפלאים ואווירת הקדושה הם הדרך שלנו להראות לעולם שהסדר שלנו הוא חלק מאותו סדר שהנאצים לא יצליחו לחסל לעולם...

חג שמח