כבר המון זמן לא כתבתי פה, וזה אומר שאני מסוגל להיות לפעמים עסוק בדברים אחרים...

בזמן האחרון אני מקבל המון הודעות דואר עם ברכות לפסח.

חלק מהברכות מגיעות מכל מיני גורמים שיווקיים. אפשר להבחין בהן בקלות לפי כמות החנופה הנוזלת מהן.

חלק מהברכות מגיעות מחברים או מהמשפחה.

אבל יש דבר אחד משותף כמעט לכולן- תמיד מופיעות צמד המילים "כשר ושמח"...

ואני רוצה שתבינו, אין לי בעיה עם הדת. אני עושה סדר כהילכתו על כל דיקדוקיו ומצוותיו עם המשפחה המורחבת.

הבעיה שלי היא עם הכפיה הדתית כביכול.

כשמישהו לפני יום כיפור מאחל לי "צום קל", הוא יוצא מתוך הנחה שיש לי רצון וכוונה לצום. כשמישהו מברך אותי ב"פסח כשר", הוא יוצא מתוך הנחה שאני מעוניין לשמור על הכשרות בבית שלי.

רגע. ואם אני לא? אתם רוצים גם לברך אותי וגם להיכנס לי לקישקע ולהחליט בשבילי כמה דתי אני צריך להיות?!

בהזדמנות הזאת אני רוצה לאחל לכל המנויים והקוראים חג שמח.

התשובה היא כמובן שלא.

הכביש לא מסוכן. הכביש, הוא רק פלטפורמה שעליה אפשר לעשות המון דברים. ככל שיהיה לכם פס יותר רחב, הכביש הקטן שהיה פעם שייך לרחוב הצדדי יהפוך לאוטוסטרדה...

האם כתוצאה מכך שמסתובבים בינינו עברייני תנועה, אנחנו צריכים לנעול את הילדים בבית ולמנוע מהם להחשף לכביש?

אולי אם זה היה אפשרי היו עושים את זה, אבל היום כדי להגיע ממקום למקום מוכרחים לפעמים לחצות כביש. אין מה לעשות- הקידמה...

אבל זה לא אומר שלא צריך להזהר.

צריך לחנך נכון את הילדים וללמד אותם איך חוצים בבטחה.

צריך אולי להנהיג כללים כמו זה שילד עד גיל 9 לא חוצה לבד.

צריך להגביר את האכיפה ואת הענישה על אותם עבריינים.

אני יודע שההקבלה לא ממש מושלמת, כי באינטרנט יש הרבה יותר פיתויים שעשויים למשוך ילדים מאשר בכביש.

אני יודע שההקבלה לא ממש מושלמת, כי באינטרנט הסכנה נראית פחות מוחשית.

אבל עדיין אפשר להקפיד על הכללים.

לילד אסור למסור את כתובתו או כל פרט מזהה אחר.

לילד אסור למסור את מספר הטלפון שלו.

מומלץ שהילד יגלוש דרך תוכנת פיירוול טובה (שתמנע כניסה בזדון למחשב שלו ממחשב מרוחק).

ובכל מקרה, שלא יהיה דבוק למסך 24 שעות כי זה לא בריא. שירד לשחק כדורגל בחוץ לפעמים (לא על הכביש...).

באופן לא מפתיע אני רוצה לשתף אתכם בחוויה מעניינת שגרמה לי לגלות את הסוד הגדול- איך לרזות מהר.

אני לא מאותגר משקלית, סובל ממשקל עודף או מרופד היטב. אני סתם אחד שביום בהיר הביט במראה והבחין בכרס קטנה המבצבצת בדיוק במקום שבו אמורים לראות את הריבועים...

במקרים כאלה אומרים שטוב לאכול נכון ולשמור על הכושר הגופני. ואם כבר אומרים, מי אני שאתווכח?

מייד לקחתי את עצמי בידיים ונרשמתי למכון כושר. המילה "מכון" מתאימה פה יותר מאשר "חדר כושר". נדמה לי שרק מי שהיה שם יודע שהסיבה האמיתית שקוראים לזה "מכון", היא מפני ששם אתה הופך למכונה.

עכשיו יש פה עניין פסיכולוגי. תבינו, להירשם זה קל מאד. נכנסים, אומרים יפה שלום לחתיכה המחוטבת והמחוייכת שבכניסה, מגישים לה את כרטיס האשראי, אומרים יפה שלום לכמה אלפי שקלים והרי לכם מנוי לשנה.

ומעכשיו אנחנו מתחלקים לשני סוגים של טיפוסים:

יש את אלה שבאו "לעשות עבודה". הם מתייחסים אל הכושר ופיתוח הגוף כמו אל עבודה לכל דבר. הם קורעים את עצמם, עוברים ממתקן למתקן ומשאירים אחריהם שלוליות של זיעה. אלה האנשים שהמציאו את תופעת שברי ההליכה, הקרעים במיניסקוס ושאר ירקות ממיטב להיטי עמוד השדרה.

וכמובן שיש את אלה שנרשמו כדי שיעזבו אותם במנוחה. אם הם הולכים ממגרש החנייה אל חדר הכושר, הם בדרך כלל גומעים מרחק גדול יותר מזה שהם עושים אחר כך על ההליכון. אני בכוונה אומר "אם", כי לרוב הם מחליטים שבדיוק יש משהו מאד חשוב בטלויזיה בשעה שהם היו אמורים לפקוד את המכון.

מאחר ואני שייך לקבוצה השנייה, נאלצתי לגרור למכון גם את אשתי. הכי טוב ששנינו עשינו מנוי באותו הזמן, ככה דירבנו אחד את השניה להגיע ולהזיע. זה עבד יפה וטוב עד שהגברת החליטה להיכנס להריון.

במכון לא רצו לקחת סיכונים ומייד הקפיאו לה את המנוי. נשארתי אני לבדי עם העצלנות שלי...

ביקשתי לדבר עם המנהל כדי שיקפיאו לי את המנוי עד שאשתי תחזור להתאמן. אמרתי לו "בבקשה אדון מנהל, אני פונה ללב שלך..." אבל ללא הועיל.

למרות שאני יודע שהם אנשים טובים שם במכון, קיבלתי תחושה משונה כאילו ממש לא מעניינות אותם הבעיות שלי כל עוד הכסף ממשיך לזרום... לכן החלטתי למכור את המנוי שלי לאדם אחר. במשך חודש שלם תרתי אחר קורבן מתאים ולבסוף מצאתי את האיש.

לכאורה התהליך פשוט. באים שני הצדדים, חותמים על מסמך, עושים העברת בעלות ונגמר הסיפור. אז זהו שלא.

למרות שאני יודע שהם אנשים טובים שם במכון, קיבלתי תחושה תחושה משונה כאילו הם מעוניינים לנצל את המצב כדי להרוויח יותר כסף על חשבוני.

מסתבר שיש סכום לא מבוטל של דמי העברת בעלות שעליו יש להוסיף כמקובל סכום נאה על שינוי אמצעי תשלום.

מה אגיד לכם, יצאתי די מרושש מהסיפור הזה עם מכון הכושר, עד כדי כך שהחודש התחלתי לבדוק היטב ולסנן את הקניות שלי בסופר. מה שלא נחוץ-בחוץ.

אני מניח שהיו מסכנים אחרים שהסתבכו קשה יותר ונאלצו לקמץ בארוחות שלהם. ואם אתם שואלים אותי, זה מתכון בטוח להרזייה.

שייפ- לרזות כל הדרך אל הבנק...