אבא שלי תמיד אומר שהמשברים הכי גדולים הם הבסיס להזדמנויות הכי טובות.

זה משפט מהסוג שאתם שומעים ואומרים "וואלה".

זה כל כך נכון ואפשר גם להוכיח את זה. תמיד מהמצבים הכי מסובכים נחלצים בסוף עם הרעיונות הכי יצירתיים. המצבים האלה מכריחים אותנו לחשוב אחרת.

בעיני זה משפט כל כך אופטימי עד שאימצתי אותו כמוטו לחיים שלי. (מוטו הוא ביטוי קצר שמתמצת רעיון, שאיפה או דרך־חיים-ויקיפדיה).

כמה פעמים שמעתם את הביטוי "חכם סיני אמר פעם..." או "ישנו משפט רוסי ידוע שאומר..." או "סבא שלי, עליו השלום היה אומר..."...?

הגעתי למסקנה שכולנו אוהבים להביא אותה בציטוטים.

יש כאלה שמשתמשים כל הזמן בציטוטים כדי להיראות חכמים יותר ממה שהם באמת, כי למשפטים האלה יש נטיה לגרום לצד ששומע לעצור לרגע ולחשוב על המשמעות העמוקה שלהם...

יש כאלה שאוהבים לשחק אותה עם פתגמים מהתנ"ך או מחז"ל כמו "סייג לחכמה שתיקה".

יש כאלה שאוהבים לצטט אמירות של אישים מפורסמים כמו נפוליאון או צ'רצ'יל (שעם כל ההיסטוריה המפוארת שלהם אין לי מושג איך עוד נשאר להם זמן לחשוב על משפטים כאלה).

ויש את החביבים עלי במיוחד- אלה שממציאים משפטים חכמים משל עצמם.

בכל אופן, מה שנכון הוא שכמעט לכל אחד מאיתנו יש לפחות משפט אחת שהוא מתחבר אליו עד כדי כך שהוא מאמץ אותו אל חיקו וקובע שזה המוטו שלו בחיים.

מה גורם לנו להתחבר כל כך למשפט הזה? איזו פרשנות אישית אנחנו מעניקים למשפט הזה? איך אנחנו רואים אותו בא לידי ביטוי בחיים שלנו?

הנושא החם מציע לנו 200 אלף שקלים (וירטואליים) ועוד משהו מעניין- כפתור שמחזיר אותנו אחורה בזמן לנקודת הפתיחה.

ועכשיו נשאלת השאלה- מה היית עושה עם הכסף הזה...

יש לי הרגשה מוזרה שבנושא החם הזה לא נמצא רעיונות חדשים מרחיקי לכת לעסקים, משתי סיבות:

הסיבה הראשונה היא שאם יש לנו אפשרות תמיד ללחוץ על הכפתור ולחזור אחורה, רוב האנשים יגידו שאין להם מה להפסיד ממילא ולכן לא יתאמצו במיוחד כדי לדלות ממוחם משהו ייחודי, טוב ומגניב. הרוב יהיו בגישה של "נו, טוב... מקסימום ניסינו".

הסיבה השניה היא שכל מי שהוא באמת רציני ויש לו רעיון טוב, ימתין כנראה להזדמנות שבה אכן הכסף הזה יעמוד לרשותו (ולא רק ווירטואלית) כדי לשחק אותה עם הרעיון שלו. לאף אחד אין אינטרס לחשוף רעיון ייחודי ומקורי לפני שהוא יבטח את עצמו מפני גניבה...

גם אני מלא ברעיונות ומחכה להזדמנות שלי לפרוץ איתם החוצה...

בינתיים הייתי לוקח את ה-200 אלף האלה ופותח מרכז סיוע לנזקקים.

אמנם אני יודע שזאת הדרך המהירה ביותר במציאות שלנו היום לאבד את הכסף, אבל לא אכפת לי. הרי יש לי את כפתור הקסם.

לפחות אני אדע שבזמן הזה, עד שלחצתי על הכפתור, הצלחתי לעזור לכמה אנשים...

בשבת האחרונה הייתי אצל ההורים שלי ושם מצאתי ספר ישן (אני מדבר על דפים צהובים בעלי ניחוח עתיק) על אורי גלר.

כנראה שזה ספר שנכתב עוד לפני שהוא ברח מהארץ.

הדבר המעניין בסיפור על אורי גלר זה עקביות הגרסאות

בסרט הדוקומנטרי שעשו על אורי בערוץ 2 אמרו שכשהוא היה קטן הוא ראה כדור אור שפגע בו ומאז הוא ניחן ביכולות מיוחדות. בספר מתוארת פגישה שלו עם צלחת מעופפת שמתוכה יצא יצור ללא גפיים... ופגע בו.

כל זה התרחש בזמן שהיה בן שלוש וחצי בערך.

לא יודע מה איתכם, אבל אני בגיל הזה לא בדיוק זכרתי דברים. סביר להניח שכל המחזה הזה הוא פרי דמיונו של הילד אורי גלר...

היום העמדתי את היכולות העל-טבעיות שלי למבחן.

כשעצרתי ברמזור, עצמתי את עיני חזק חזק והתרכזתי. צעקתי לעצמי בלב שאני רוצה שהאור ברמזור יתחלף עכשיו. לאחר כמה שניות של מאמץ נפשי זה קרה בבת אחת- האור האדום ששלט עד לאותו רגע ברמזור הוחלף באור צהוב. למרבה ההפתעה, גם המיקום של האור התחלף... איכשהו האפקט עשה את שלו והתחיל להשפיע גם על הנהגים בכביש. פתאום הם התחילו לצפור ולנוע קדימה. מד-הים!!.

ולסיום, אתן לכם תרגיל קטן לפיתוח היכולות שלכם:

עמדו ליד הכניסה לחדר והניחו אצבע אחת על המפסק של האור.

התרכזו חזק חזק ועצמו את עינכם.

ספרו בקול רם לאט וברור עד שלוש.

עכשיו שימו לב טוב טוב. פה אין מקום לטעויות והדיוק חשוב ביותר.

ממש באותה השניה שצעקתם "שלוש", אתם לוחצים על המפסק.

עכשיו פקחו את העיניים- רואים? האור כבה.... כל הכבוד!!!

מרום גר לא הרחק מכאן.

בעין בלתי מקצועית, הוא נראה כאחד האדם. חתיכת ג'ינס זרוקה מעל מגפי עור, חולצה אופנתית ושיער קצוץ.

אבל אם מביטים ממש מקרוב, רואים שכל פרטי הלבוש שלו תוכננו בקפידה תוך הישענות על המותגים המובילים.

מרום אוהב מאד את הפשטות. מבחינתו אין כמו ההנאות הקטנות של החיים.

לווילה המפוארת שלו במקום שלא נזכיר את שמו מפאת הקירבה להרצליה, הוא זימן מאלף ציפורים.

לא קל היה למצוא מאלף ציפורים, אבל בעזרת לא מעט קשרים הוא הצליח לבסוף לאתר אחד שעובד עם תוכים מיוחדים וכל מיני ציפורים שמנסות להיות מבוייתות.

לא קל היה למאלף הציפורים ללמד אותן לפצות את פיהן בשירה בכל בוקר בשעה היעודה, אבל התרומה הנדיבה של מרום לעסק שלו עשתה את שלה...

לווילה המפוארת שלו הוא זימן גם צייר.

לא קל היה לצייר תמונת נוף כל כך מדוייקת על קיר כל כך גדול, אך הידיעה שהוא לא יצטרך עוד לצייר לפרנסתו עודדה אותו ועשתה את שלה.

לווילה המפוארת שלו הוא זימן מהנדס סאונד.

לא קל היה למהנדס להקליט את מפלי המיים בנחלי הגולן, את המיית הרוח בעשבים ואת קולן של חיות הבר הקטנות. לא קל היה להתאים את ההקלטות בצורה מושלמת למבנה הסלון. בניית החלל האקוסטי המתאים, פיזור הרמקולים, והוספת האפקטים המיוחדים היו בלתי אפשריים לפני שראה המהנדס את הספרות שעיטרו את הצ'ק שנתן לו מרום.

לווילה המפוארת שלו זימן מרום יועץ אוטומציה.

לא היה קל לאיש הבית החכם לגרום לצלילי המפל והרוח להישמע בתיאום כה מושלם עם ציוץ הציפורים ולהאיר את ציור הנוף בדיוק בעוצמת התאורה הרצויה בהתאם לשעה בתזמון מדוייק עם כניסתו של מרום לחדר. כל כך קשה היה לבצע את זה, עד שמרום נאלץ לקנות את החברה כדי לאפשר את הביצוע.

מקץ מספר חודשים, מייד כשהושלמה העבודה, ניעור מרום למציאות חדשה.

מרום השכים לצלילי ציוץ הציפורים המזוייף וחייך באושר.

ברגליים יחפות הוא צעד על השטיח עד לסלון, ושם על הקיר נגלה לעיניו נוף מזוייף עוצר נשימה.

קול פיכפוך המיים ואויוושת הרוח המזויפת הרנינו את נפשו. הוא הרגיש כמו אלוהים.

מרום מאוד אהב את הפשטות. את הדברים הקטנים שמספק לנו הטבע.

זאת הסיבה שהוא בחר להכניס את אותם הדברים אל תוך ביתו.

במשך שבוע שלם נהנה מרום מהטבע המזוייף, עד שיום אחד הוא חש שלא הכל מושלם. ככל שנחשף יותר ל"טבע", הוא הצליח יותר ויותר להבחין בזיוף. ההנאה שלו הפכה אט אט גם היא למזוייפת.

למרום התברר בבת אחת שאת האושר לא ניתן לקנות בכסף.

גם בעלי המקצוע- ספקי האושר ואומני האשליה שזומנו לביתו כדי למלא את כיסם במזומנים למדו שיעור חשוב:

כשמישהו כל כך רוצה שתבצעו בשבילו את הזיוף המושלם, כדאי שתעיפו מבט נוסף בכסף שאתם מקבלים... גם הוא היה מזוייף.

גם הצ'ק, מסתבר, לא היה מאושר...

היה זה בוקר אביבי של פריחות וציפורים מצייצות. היה זה אולי הבוקר של השמיים הכחולים ביותר עלי אדמות, למרות שעל שמיים אולי לא אומרים "עלי אדמות". באוויר נישא ניחוח של התחדשות ויכולתם לראות את החמימות המתפשטת על פני העוברים ושבים. – אתם יכולתם, אבל הוא לא.
את השמיים הכחולים ואת הפריחות הסתירו שלבי התריס הסגורים ומנוע המזגן גבר על ציוץ הציפורים.
למעשה, הרעש היחיד שהצליח לשמוע היה הצלצול הצורם של השעון המעורר.
כל צלצול של כל שעון מעורר היה צורם באוזניו. אפשר היה אמנם לבחור בטלפון הסלולרי שלו מנגינה נחמדה יותר, אבל בינינו, למה להרוס רינגטון טוב אם ממילא בכל פעם שהוא יעיר אותו, הוא כבר יהפוך לשנוא?
אם אפשר בכל זאת לומר מילה טובה על השעון המעורר שלו, זה שכדי להשתיק אותו צריך ממש לחפש את הכפתור, כך שלפחות הוא מאלץ אותו לפקוח את העיניים.
יש ימים בהם דניאל משקיע בגילוח כאילו היתה זו מלאכה הנעשית בפעם הראשונה ויש לדקדק בה על כל פרט ופרט, בפרט בימים עם ניחוח אביבי כאותו יום. זה די טיפשי כשחושבים על זה, כי גם כשהוא משקיע פחות, הוא נראה לבסוף אותו דבר.
ושלא תבינו לא נכון. זה לא שדניאל מאוהב בפרצוף הלבן בראי. זה פשוט עניין של הרגשה. באותו יום ממש בא לו לפנק כל זיף בנפרד. זה עוזר לו לפתוח את היום בסלואו-מושן, באווירה רגועה. מעין מעבר טבעי יותר ממצב אפוף לעירנות רעננה. (בסופו של דבר, כמה אפשר להמשיך ולהיות רדומים כשהפרצוף שלך בוער מאפטרשייב?).

הדבר הנפלא בלהיות גיבור על, לפחות עבור דניאל, זה שלא צריך לדפוק חשבון לאף אחד. אתה מרגיש כמו קינג ומתנהג כמו קינג.
אז הקינג בחר לעצמו איזה בגד נוח, הסתרק בקפידה, זרק מבט אחרון במראה ויצא שבע רצון מביתו אל העם.
בחניה המתינה עדת חתולים. נראה היה שהם חיכו לאותה אשת מסתורין המופיעה מדי בוקר באותה שעה וזורקת לעברת קצת אוכל בחינם.
"יצורים מוזרים, החתולים" חשב לעצמו. איך אפשר לבטוח ביצור עם יותר מנשמה אחת?
הם מסתכלים עליך טוב טוב בלבן של העין ועושים את הפרצוף התמים והמסכן הזה שממש בא לך לרחם עליהם. אבל שלא תטעה, אלה חתולים עם כבוד! רק תנסה לגעת בהם והם ישלפו עליך סכין. הם תמיד יפלו על הרגליים- אתה לא.

בעוד גיבורנו ממשיך ללכת במורד הרחוב, נתקלו עיניו במחזה שאפילו גיבורי על כמותו לא יכולים להישאר אדישים מולו.
היא עמדה קפואה על המדרכה. נשימתו נעתקה. היא הייתה הבחורה היפה ביותר שראה מימיו.
בעוד ליבו מחסיר פעימה, עיניו סורקות את גופה במהירות. דניאל ידע מייד שהיא האחת. הרי לא כל בחורה יכולה להיראות כל כך מושלמת עבור גיבור על.
"מוזר", חשב לעצמו. מה כבר יכול לגרום לנערתו לעמוד כך בקיפאון על המדרכה? עיניה היו מבוהלת ומבטה נעוץ בפח הזבל שניצב בצד הדרך.  הוא העביר את מבטו אל הפח, ואז הוא שמע...

יללה קצרה וחרישית חתכה את אויר הבוקר.
היה זה חתלתול קטן שרעד מקור. עיניו המפוחדות וקולו המרוסק לא הותירו מקום לספק- צריך לעשות משהו ומהר!
דניאל פעל מתוך אינסטינקט. הוא היה חייב להציל את נערתו מפני היצור המפחיד. אם הוא לא יפעל מספיק מהר, החתלתול עוד עלול ליילל עליה שוב.
הוא זכר שיש איזה הסכם סודי בין כל החתולים לגיבורי העל, לפיו בכל פעם שגיבור על רץ מהר לעבר חתול, החתול אמור לברוח. משימת חייו של דניאל עומדת להתחיל.

הוא החל לרוץ בכל כוחו, אך החתלתול כאילו לא שמע על ההסכם- הוא לא זז אפילו מילימטר.
לדניאל זה כבר היה מאוחר מדי. הוא לא הספיק לבלום והתנגש בעוצמה בפח תוך שהוא מקים רעש אדיר.
החתלתול נבהל וברח.

אין כהרגשת הסיפוק של גיבור על המצליח במשימתו.
למרות שהוא שכב סרוח על המדרכה כשמעליו הפח הפוך, הוא חייך לעצמו וידע שכעת דבר לא יעמוד בינו לבין בחירת ליבו.
הוא הצליח להביט לעברה מבעד לשקיות האשפה וראה כיצד היא תופסת את בטנה ופורצת בצחוק מתגלגל. היא רצה ונעלמה במורד הרחוב כשצחוקה המתגלגל ממשיך ללוותה.

 עד היום דניאל יכול להישבע כי צחוקה מהדהד בראשו בכל פעם שהוא עובר ליד חתול...