בחלק הקודם למדנו לא לקחת שום דבר כמובן מאליו. האחים המעורבים ירושלמית לקחו את יחזקאל כמובן מאליו עד שהוא נעלם להם. הם היו בטוחים שהוא מלמד היסטוריה באחד מבתי הספר בסביבה, אבל מהר מאד התברר להם שמעט המידע שהיה ברשותם הוא שיקרי...
גם החלק הזה נפתח בפולמוס קשה בין שמעון, האח הגדול לבין איציק, הצעיר ממנו בחמש דקות.
שמעון, כהרגלו נהג להישען על השיש ולהרהר בקול רם "תראה מה זה, אתה חושב שאתה מכיר את הבנאדם אחרי שאתה רואה אותו כל יום... ופתאום, לא דובים ולא נעליים".
"מה אתה עוד פעם מבלבל ת'ביצים.." התרעם איציק "תעשה טובה ותשתוק. כבר ימבה שנים הוא בא לפה כל יום ואתה בכלל לא מראה התעניינות".
לפעמים נדמה שהם כל כך משועממים עד שהם מחפשים בכוח סיבות לריב.
"אני אשתוק? על מה אני מתערב איתך שאתה לא מכיר אותו יותר ממני?".
"חחחח, הצחקת אותי!. מה אתה בא להתערב לי עכשיו... אתה יודע בכלל מה השם משפחה שלו?".
דממה.
לשני האחים היה נדמה שהם מכירים את יחזקאל קורץ, אבל למעשה הם הכירו רק את יחזקאל, הדמות האנונימית שבאה לאכול שם. איש מהם לא יכל להיזכר בשם המשפחה של מר קורץ.
האחים הביטו זה בזה בלי לומר מילה במשך דקה ארוכה, עד ששמעון העלה חיוך קל על שפתיו.
"מה אתה מחייך לי עכשיו.." קרא איציק.
שמעון המשיך לעמוד שם ליד השיש וחיוך דבילי על פניו. הוא הרים את מבטו לתיקרה ואמר בנימה נוסטלגית "אתה זוכר מה רצינו להיות לפני שפתחנו פה את העסק?".
"כן, אני רציתי להיות רופא שיניים ואתה רצית להיות כירורג... מה זה השאלות האלה עכשיו, שמעון?".
"תהיה רגע רציני, אתה לא זוכר שפעם כשהיינו קטנים רצינו להיות חוקרים פרטיים?".
"רגע אחד.." נבהל איציק. ".. אתה לא באמת מתכוון למה שאני חושב..."
"בדיוק" ענה שמעון, "זאת ההזדמנות שלנו לצאת מהשיגרה הדביקה הזאת ולעשות באמת משהו מעניין".
"אתה רוצה שנחקור על יחזקאל? יא דפוק, אתה אפילו לא יודע מה השם משפחה שלו. מאיפה תתחיל בכלל, מפגר".
שמעון לא ענה מילה. הוא רק המשיך לעמוד שם ולחייך. היה לו מן חיוך של אחד שיודע משהו. חיוך ממתיק סוד.
"עוד תראה..." הבטיח "אנחנו נשחק אותה בענק"...
המשך יבוא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: