אחד הדברים הקשים והמסובכים הוא לגדל ילדים.

יש כל כך הרבה כיוונים ושיטות חינוך. יש כל כך הרבה גישות עד שבקלות אפשר להתבלבל.

פעם, לדוגמא, היה מאד מקובל להכות את הילדים כחלק משיטת החינוך. זה היה כל כך מקובל עד שאפילו המורים בבתי הספר היו מסתובבים בכיתה עם סרגל שכל תפקידו היה להעניק מכה הגונה בקצות אצבעותיו של התלמיד הסורר. עד היום יש מורים שמתגאים בזה. "פעם.." הם אומרים "פעם היה כבוד למורים. כשהייתי נכנס לכיתה כולם היום עומדים בדום מתוח ואף אחד לא היה מעז לצפצף". אני באופן אישי לא משוכנע שזה היה רק אלמנט של כבוד. סביר להניח שבהתנהגות הזאת התחבא המון פחד.

הסרגל- כלי הענישה של המורים לפני 30 שנה

היום לשמחתי יש מודעות רבה יותר בארץ לנושא האלימות, ומה שהיה מותר ואף רצוי עד לא מזמן הפך לפלילי בימינו.

עדיין אנחנו רואים בחברות מסויימות אנשים שאוחזים במשפט מחז"ל "חוסך שבטו שונא בנו", שכביכול בא להגיד לנו על דרך השלילה שככל שאני מכה יותר את הבן שלי, סימן שאני אוהב אותו יותר. איזה שטויות.  על אותו משקל, יש גם טיפוסים שאונסים את הילדים שלהם ובשכל המעוות שלהם מפרשים את המעשה שלהם כאהבה.

עכשיו נוצרה לנו כאן בעיה גדולה- פעם כל אימת שהורה חש שהוא לא מצליח לחנך טוב את הילד, הוא היה חובט בו ומצליף בו את החינוך הנדרש. זאת היתה הדרך הקלה, המהירה והבטוחה מבחינתו. היום כשאין להורים את הכלי הזה, לחלקם קשה מאד לשלוט בהתנהגותו של הילד. למעשה הורים רבים מאבדים את האחיזה ומגיעים למצב שבו אם הם לא מרימים יד, הם מרימים ידיים ומתייאשים מחינוכו.

אין היום אף גורם מוסמך שמעביר את כל ההורים השתלמויות בחינוך. איש הישר בעיניו יעשה...

כדי לנהוג ברכב צריך רשיון, כדי להחזיק אקדח צריך רשיון. ולא סתם רשיון. רשיון מוגבל בזמן. אבל כדי לבצע את העבודה הסבוכה של גידול ילדים, המדינה לא דורשת מאיתנו כלום. נכון שאם הילד נכנס לסמים או מתדרדר לפשע, בסוף זאת תהיה בעיה של המדינה, אבל איש לא מצפה מהמדינה לקחת אחריות על גידול ילדיה...

כל איש שמשתמש באלימות כאמצעי חינוך היום הוא עבריין. הוא אשם כי הוא מכיר את החוק ובוחר לצפצף עליו. הוא אשם כי הוא גורם לנזק בלתי הפיך בנפשו של הילד.

אבל אני חושב שלא כולם מכירים היטב דרכים אפקטיביות אחרות לחינוך. רובם לא למדו חינוך ילדים בתור מקצוע חובה בבית הספר או באוניברסיטה.

לאיש אין רשיון בגידול ילדים. ולכן לא רק הם אשמים.

להיות הורה זה מקצוע. זה תפקיד עם המון אחריות על הכתפיים. לא כולם כשירים לתפקיד כזה. לא כולם למדו את התפקיד.

מישהו במדינה הזאת צריך ליטול יוזמה, ללמד את כולם ולהעניק רשיון הורה מוסמך למתאימים.

אני גר בשכונה ממוצעת מאד. אני יודע שהביטוי "ממוצעת מאד" הוא קצת בעייתי, אבל אפשר להבחין בכך לפי אסופת החתולים בחצר.

בעוד פחי האשפה משדרים עסקים כרגיל, מתחת לפני השטח, החורף נותן אותותיו וחתולים לא מעטים מוצאים בו את מותם.

נוכחות החתולים הפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף ברחוב.

פה ושם אפשר להאזין לשיחתם בלילה, פה ושם אפשר לראות אותם עוסקים בפעילות גופנית נמרצת שעה שעוד כלב מנסה את מזלו בתפיסה לא מוצלחת.

בשכונה שלנו מסתובבת שמועה שמסתובבת מדי בוקר שכנה עם מזון לחתולים ומעניקה להם קצת יותר אפשרויות...

אתמול בשעת ערב ירדתי לקנות קצת פירות ונתקלתי בו בקצה חדר המדרגות.

בהתחלה לא הבחנתי בו וכמעט שדרכתי עליו. גור שחור, קטן ומצומק הוא רעד מקור בחושך. התקרבתי אליו והצלחתי להקשיב למאמציו לנשום עוד כמה נשימות אחרונות לפני הסוף.

הוא נראה רזה ומלוכלך והדיף צחנה של נבלה סרוחה. אלמנטים ריריים כיסו את עיניו ואת פיו ונראה היה שלא בדיוק הטרידה אותו העובדה שכמעט דרכתי עליו. למעשה, הוא לא הגיב כלל לתנועות ולרעשים שעשיתי. הוא היה עסוק בדבר אחד פעוט- לנשום.

התקשרתי לווטרינרית שלי (של הכלב שלי) והתייעצתי איתה לגבי האפשרויות. יותר מדי ברירות לא היו לי. לקחתי את הכלוב של הכלב, דחפתי לתוכו את החתול ופתחתי בנסיעה מטורפת אל הווטרינרית.

הנסיעה היתה ארוכה. אני גר בפתח תקווה והווטרינרית בכפר יונה, אבל אני סומך עליה כמו שאני לא סומך על אף ווטרינר אחר.

ניצלתי את העצירות ברמזורים כדי להאזין לנשימותיו של החתול. ראיתי כיצד הדלק אוזל והרכב החל לנסוע על אדי הדלק האחרונים. לא היה לי מושג מי יידום קודם, הרכב או החתול. בכל אופן, לא היה לי זמן לעצור ולתדלק.

עצרתי את הרכב מול המרפאה של ד"ר פרי בחריקת בלמים. היא כבר חיכתה לי בחדר הטיפולים.

על שולחן הטיפולים היא ניסתה להחדיר קטטר לווריד של החתול, אך בשל מצבו הקשה, לחץ הדם שאף לאפס ולא ניתן היה לאתר ווריד אחד לכפרה. לא בידיים ולא ברגליים. לאחר מספר נסיונות כושלים, מאמציה של ד"ר פרי נשאו פרי והיא החלה להזרים נוזלים וחומרים שונים שאמורים לייצב את מצב החתול.

היא ביקשה שאשאיר אצלה את החתול לאישפוז. "המבחן הגדול יהיה אם הוא יצליח בנס לשרוד את הלילה", אמרה.

ממילא כבר היה מאוחר וציפתה לי עוד נסיעה ארוכה. סיכמנו שנהיה בקשר למחרת ומיהרתי לדרכי.

הספקתי לנסוע עוד 20 מטר בערך לפני שהגלגל הימני אותת לי על מצוקתו.

עצרתי בצד, חיפשתי את הכלים החלודים בבגאז' והחלפתי גלגל.

למזלי, לא רחוק משם גם מצאתי תחנת דלק שבה מילאתי את הרכב ורוקנתי את עצמי.

כשעה לאחר מכן הגעתי הביתה.

עייף מתלאות הערב, נפלתי על הספה, עצמתי את עיני ורציתי לשקוע בתרדמה. אלא שבדיוק אז התקשרה הד"ר לבשר לי שהחתול החליט לוותר.

ביקשתי ממנה לקבור את החתול, אבל כווטרינרית היא מנועה מלהיענות לבקשתי. היא התעקשה שאבוא לאסוף אותו.

למחרת אחה"צ הגעתי לביתה. היא הכניסה אותו לשק שחור ומסרה לי את החתול.

בהתחלה רציתי להתבדח איתה ש"אני לא קונה חתול בשק", אבל לא היה לי מצב-רוח לבדיחות.

עד כאן עלילותי מאתמול בערב.

אגב, אני לא מאמין בכך שחתול שחור מביא מזל רע. בעיני זה פשוט עוד אחד מהערבים הפחות מוצלחים בשבילי והטראגיים בשבילו.

בחרתי להקדיש את הפוסט הזה לזכרו של מייאו, החתול השחור האלמוני בן ה-6 חודשים שלא שרד את החורף.

ובהזדמנות הזאת רציתי להודות לד"ר עינת פרי על השקעתה, מאמציה וטוב ליבה.

אני אלמוני, "אישאחד".

לא, לא. אני לא מתבייש בזה. לא נולדתי ככה, אבל מהר מאד הפכתי לכזה וכנראה שגם אמות אלמוני.

"האזרח הקטן", אם תרצו.

בתור אלמוני איש לא צריך להתייחס אלי.

איש לא צריך לתת לי שירות.

ולמרות שחוק האלמוניות מחייב אותי לתרום למדינה, המדינה לא חייבת לי כלום.

בשביל כל הפקידים של הביטוח הלאומי אני לא יותר ממספר הרשום על פיסת טופס או עוד רשומה במחשב.

כשהתייצבתי בשירות התעסוקה, הפקידה היתה עסוקה מכדי להרים את עיניה ולראות את פני.

ככה זה, כי כשאני אלמוני אין לי פנים, אין לי רצונות, אין לי רגשות אין לי מאוויים.

כשאני רוצה להתלונן במוקד העירוני על הרעש שגורמות העבודות ברחוב בשעות הלילה, הפקיד מקליד את התלונה בהקלדה עיוורת. הטיפול עיוור גם הוא.

כשאני אלמוני גם הצדק הוא עיוור וכל שנותר לי אחרי איבוד הזהות הוא הדיעה האישית.

כך אני מוצא את עצמי מעת לעת מביע את דעתי (בתור אלמוני) בכל מיני מקומות באינטרנט כי אני באמת מאמין שאולי שם אני יכול להשפיע ולו בקצת.

השנים לימדו אותי להסתדר עם האנונימיות שלי. אני לא מפריע לאיש ואיש אינו מפריע לי כי בשבילי, חוץ מכמה מכרים כולם אלמונים בדיוק כמוני.

יום אחד מצאתי את עצמי הולך לי באיזה רחוב ללא שם לתומי תוך זימזום של שיר שאת מילותיו איני מכיר, חולף על פני שורה של בניינים זהים וקודרים, נכנס לאיזו סמטה חשוכה אבל סטנדרטית.

לפתע מקצה הסמטה נדלק פנס גדול. מעין פרוז'קטור מסנוור. אני לא יכול לראות כלום אבל פתאום אני קולט שהאור מכוון אלי.

אחרי שכבר שנים למדתי לחיות בצל האנונימיות כאלמוני מן השורה, מישהו רוצה לחשוף אותי. התקרבתי מעט ופתאום הכל התבהר לי.

היה זה חבר כנסת אלמוני שכדי להוציא את עצמו ממעגל האלמוניות הוא הציע לחוקק חוק מעניין.

הוא הציע שאלמוני יוכר ככזה רק בעת פנייתו לרשויות או למשרדי הממשלה אך חיש מהר יאבד את זכויותיו כשמדובר על הבעת דעתו האישית...

ואני שואל את עצמי למה המדינה שלנו מתעלמת כשמאד נוח לה מהאזרח הקטן אבל דווקא כשהוא כבר רוצה להשאר אלמוני היא לא נותנת לו להתאלמן בשקט...

(בהשראת הצעת החוק החדשה של ח"כ חסון לחשוף את פרטיהם של הטוקבקיסטים)

היה לי יום לא פשוט וחשבתי לי שאלך לישון מוקדם מהרגיל.
אבל משהו לא נותן לי מנוחה. משהו מדיר שינה מעיני.
אני מוצא את עצמי מתהפך במיטה וכבר ניסיתי את כל התנוחות האפשריות.
אבל משהו פשוט מטריד אותי ואני לא נרדם.

הפעם אלה לא המחשבות שלי. הפעם מדובר ברעש בלתי נסבל מהרחוב.
פתחתי את החלון והצצתי למטה. כל הכביש ליד הבית שלי פתוח כמו בית חזה של גופה בנתיחת פתולוג. מסביב פרוז'קטורים יורים אורות מסנוורים לכל עבר עד שאפשר לחשוב שמדובר באתר נחיתה של חייזרים.
מכונות הפלדה דופקות ללא הרף, מנסרות, חוצבות ומכות ללא רחם על הכביש הפתוח ועל עצבי התושבים שבסך הכל רוצים דבר אחד פעוט - לישון!

במוקד העירוני הפקיד ידע לספר לי שאין מה לעשות. המשטרה אישרה את העבודות. בקולו נשמעה נימת סיפוק לא מבוטלת בזמן שהוא הצליח לגלגל את האחריות הלאה.

במוקד המשטרה, הפקיד ידע להסביר לי שמאחר שמדובר בעורק תנועה חיוני, לא מקובל לבצע עבודות כאלה בשעות היום. אבל אם אני רוצה, אני יכול לדבר עם חברת "מתב" שאחראים על העבודות. הצלחתי להבחין בחיוך הטלפוני של הפקיד בעת גילגול האחריות הלאה.

במוקד של החברה הפקיד ידע לספר לי שהם אכן מתנצלים על אי הנוחות הזמנית אבל באמת שאין להם ברירה והם נאלצו לפתוח את הכביש. כששאלתי למה דווקא בלילה, הוא הסביר לי שמדובר בעורק תנועה חיוני שאסור להשביתו בשעות היום, אבל יחד עם זה הוא המליץ לי לשוחח עם הקבלן שמבצע את העבודה כדי שאקבל ממנו את מלוא האינפורמציה. החיוך שלו כבר לא היה שלם, כמו גם גילגול האחריות...

איש מהם לא ידע להסביר לי למה אני, התושב הקטן, לא קיבלתי התראה על העבודות הלילה. איש מהם לא טרח לתלות אפילו שלט שאומר "אנו פועלים לרווחת התושבים ומתנצלים על אי הנוחות". איש מהם לא יפצה אותי על היעדרותי מחר מהעבודה עקב העייפות הבלתי נשלטת...

לאיש מהם לא באמת אכפת מהתושבים.
לא לעיריית פתח תקווה, שדווקא יודעת לחלק לתושבים התראות, אבל רק כשזה משתלם לה.
לא למשטרה, שמופקדת על שלום התושבים ואכיפת החוק אך בפועל לוקה באימפוטנציה חריפה, וכמובן שלא לחברת מתב ולדחפורים שלה שמונעים בעזרת כספי התושבים...
עד כאן הכיף העירוני שלי הלילה.