אבא שלי תמיד אומר שהמשברים הכי גדולים הם הבסיס להזדמנויות הכי טובות.

זה משפט מהסוג שאתם שומעים ואומרים "וואלה".

זה כל כך נכון ואפשר גם להוכיח את זה. תמיד מהמצבים הכי מסובכים נחלצים בסוף עם הרעיונות הכי יצירתיים. המצבים האלה מכריחים אותנו לחשוב אחרת.

בעיני זה משפט כל כך אופטימי עד שאימצתי אותו כמוטו לחיים שלי. (מוטו הוא ביטוי קצר שמתמצת רעיון, שאיפה או דרך־חיים-ויקיפדיה).

כמה פעמים שמעתם את הביטוי "חכם סיני אמר פעם..." או "ישנו משפט רוסי ידוע שאומר..." או "סבא שלי, עליו השלום היה אומר..."...?

הגעתי למסקנה שכולנו אוהבים להביא אותה בציטוטים.

יש כאלה שמשתמשים כל הזמן בציטוטים כדי להיראות חכמים יותר ממה שהם באמת, כי למשפטים האלה יש נטיה לגרום לצד ששומע לעצור לרגע ולחשוב על המשמעות העמוקה שלהם...

יש כאלה שאוהבים לשחק אותה עם פתגמים מהתנ"ך או מחז"ל כמו "סייג לחכמה שתיקה".

יש כאלה שאוהבים לצטט אמירות של אישים מפורסמים כמו נפוליאון או צ'רצ'יל (שעם כל ההיסטוריה המפוארת שלהם אין לי מושג איך עוד נשאר להם זמן לחשוב על משפטים כאלה).

ויש את החביבים עלי במיוחד- אלה שממציאים משפטים חכמים משל עצמם.

בכל אופן, מה שנכון הוא שכמעט לכל אחד מאיתנו יש לפחות משפט אחת שהוא מתחבר אליו עד כדי כך שהוא מאמץ אותו אל חיקו וקובע שזה המוטו שלו בחיים.

מה גורם לנו להתחבר כל כך למשפט הזה? איזו פרשנות אישית אנחנו מעניקים למשפט הזה? איך אנחנו רואים אותו בא לידי ביטוי בחיים שלנו?

הנושא החם מציע לנו 200 אלף שקלים (וירטואליים) ועוד משהו מעניין- כפתור שמחזיר אותנו אחורה בזמן לנקודת הפתיחה.

ועכשיו נשאלת השאלה- מה היית עושה עם הכסף הזה...

יש לי הרגשה מוזרה שבנושא החם הזה לא נמצא רעיונות חדשים מרחיקי לכת לעסקים, משתי סיבות:

הסיבה הראשונה היא שאם יש לנו אפשרות תמיד ללחוץ על הכפתור ולחזור אחורה, רוב האנשים יגידו שאין להם מה להפסיד ממילא ולכן לא יתאמצו במיוחד כדי לדלות ממוחם משהו ייחודי, טוב ומגניב. הרוב יהיו בגישה של "נו, טוב... מקסימום ניסינו".

הסיבה השניה היא שכל מי שהוא באמת רציני ויש לו רעיון טוב, ימתין כנראה להזדמנות שבה אכן הכסף הזה יעמוד לרשותו (ולא רק ווירטואלית) כדי לשחק אותה עם הרעיון שלו. לאף אחד אין אינטרס לחשוף רעיון ייחודי ומקורי לפני שהוא יבטח את עצמו מפני גניבה...

גם אני מלא ברעיונות ומחכה להזדמנות שלי לפרוץ איתם החוצה...

בינתיים הייתי לוקח את ה-200 אלף האלה ופותח מרכז סיוע לנזקקים.

אמנם אני יודע שזאת הדרך המהירה ביותר במציאות שלנו היום לאבד את הכסף, אבל לא אכפת לי. הרי יש לי את כפתור הקסם.

לפחות אני אדע שבזמן הזה, עד שלחצתי על הכפתור, הצלחתי לעזור לכמה אנשים...

היה זה בוקר אביבי של פריחות וציפורים מצייצות. היה זה אולי הבוקר של השמיים הכחולים ביותר עלי אדמות, למרות שעל שמיים אולי לא אומרים "עלי אדמות". באוויר נישא ניחוח של התחדשות ויכולתם לראות את החמימות המתפשטת על פני העוברים ושבים. – אתם יכולתם, אבל הוא לא.
את השמיים הכחולים ואת הפריחות הסתירו שלבי התריס הסגורים ומנוע המזגן גבר על ציוץ הציפורים.
למעשה, הרעש היחיד שהצליח לשמוע היה הצלצול הצורם של השעון המעורר.
כל צלצול של כל שעון מעורר היה צורם באוזניו. אפשר היה אמנם לבחור בטלפון הסלולרי שלו מנגינה נחמדה יותר, אבל בינינו, למה להרוס רינגטון טוב אם ממילא בכל פעם שהוא יעיר אותו, הוא כבר יהפוך לשנוא?
אם אפשר בכל זאת לומר מילה טובה על השעון המעורר שלו, זה שכדי להשתיק אותו צריך ממש לחפש את הכפתור, כך שלפחות הוא מאלץ אותו לפקוח את העיניים.
יש ימים בהם דניאל משקיע בגילוח כאילו היתה זו מלאכה הנעשית בפעם הראשונה ויש לדקדק בה על כל פרט ופרט, בפרט בימים עם ניחוח אביבי כאותו יום. זה די טיפשי כשחושבים על זה, כי גם כשהוא משקיע פחות, הוא נראה לבסוף אותו דבר.
ושלא תבינו לא נכון. זה לא שדניאל מאוהב בפרצוף הלבן בראי. זה פשוט עניין של הרגשה. באותו יום ממש בא לו לפנק כל זיף בנפרד. זה עוזר לו לפתוח את היום בסלואו-מושן, באווירה רגועה. מעין מעבר טבעי יותר ממצב אפוף לעירנות רעננה. (בסופו של דבר, כמה אפשר להמשיך ולהיות רדומים כשהפרצוף שלך בוער מאפטרשייב?).

הדבר הנפלא בלהיות גיבור על, לפחות עבור דניאל, זה שלא צריך לדפוק חשבון לאף אחד. אתה מרגיש כמו קינג ומתנהג כמו קינג.
אז הקינג בחר לעצמו איזה בגד נוח, הסתרק בקפידה, זרק מבט אחרון במראה ויצא שבע רצון מביתו אל העם.
בחניה המתינה עדת חתולים. נראה היה שהם חיכו לאותה אשת מסתורין המופיעה מדי בוקר באותה שעה וזורקת לעברת קצת אוכל בחינם.
"יצורים מוזרים, החתולים" חשב לעצמו. איך אפשר לבטוח ביצור עם יותר מנשמה אחת?
הם מסתכלים עליך טוב טוב בלבן של העין ועושים את הפרצוף התמים והמסכן הזה שממש בא לך לרחם עליהם. אבל שלא תטעה, אלה חתולים עם כבוד! רק תנסה לגעת בהם והם ישלפו עליך סכין. הם תמיד יפלו על הרגליים- אתה לא.

בעוד גיבורנו ממשיך ללכת במורד הרחוב, נתקלו עיניו במחזה שאפילו גיבורי על כמותו לא יכולים להישאר אדישים מולו.
היא עמדה קפואה על המדרכה. נשימתו נעתקה. היא הייתה הבחורה היפה ביותר שראה מימיו.
בעוד ליבו מחסיר פעימה, עיניו סורקות את גופה במהירות. דניאל ידע מייד שהיא האחת. הרי לא כל בחורה יכולה להיראות כל כך מושלמת עבור גיבור על.
"מוזר", חשב לעצמו. מה כבר יכול לגרום לנערתו לעמוד כך בקיפאון על המדרכה? עיניה היו מבוהלת ומבטה נעוץ בפח הזבל שניצב בצד הדרך.  הוא העביר את מבטו אל הפח, ואז הוא שמע...

יללה קצרה וחרישית חתכה את אויר הבוקר.
היה זה חתלתול קטן שרעד מקור. עיניו המפוחדות וקולו המרוסק לא הותירו מקום לספק- צריך לעשות משהו ומהר!
דניאל פעל מתוך אינסטינקט. הוא היה חייב להציל את נערתו מפני היצור המפחיד. אם הוא לא יפעל מספיק מהר, החתלתול עוד עלול ליילל עליה שוב.
הוא זכר שיש איזה הסכם סודי בין כל החתולים לגיבורי העל, לפיו בכל פעם שגיבור על רץ מהר לעבר חתול, החתול אמור לברוח. משימת חייו של דניאל עומדת להתחיל.

הוא החל לרוץ בכל כוחו, אך החתלתול כאילו לא שמע על ההסכם- הוא לא זז אפילו מילימטר.
לדניאל זה כבר היה מאוחר מדי. הוא לא הספיק לבלום והתנגש בעוצמה בפח תוך שהוא מקים רעש אדיר.
החתלתול נבהל וברח.

אין כהרגשת הסיפוק של גיבור על המצליח במשימתו.
למרות שהוא שכב סרוח על המדרכה כשמעליו הפח הפוך, הוא חייך לעצמו וידע שכעת דבר לא יעמוד בינו לבין בחירת ליבו.
הוא הצליח להביט לעברה מבעד לשקיות האשפה וראה כיצד היא תופסת את בטנה ופורצת בצחוק מתגלגל. היא רצה ונעלמה במורד הרחוב כשצחוקה המתגלגל ממשיך ללוותה.

 עד היום דניאל יכול להישבע כי צחוקה מהדהד בראשו בכל פעם שהוא עובר ליד חתול...

היא יושבת כמעט מדי יום במרחק של מטר וחצי ממני, רק שולחן מפריד בינינו. אשה נאה, נחמדה ו... מושכת. וכן - יש גם את המחשוף הקבוע: לא מאד נדיב, אבל בהחלט מבשר טובות...

כמעט בכל פעם שאני מרים את עיני לדבר איתה אני מרגיש שאני צריך להחזיק אותן ממש עם גפרורים בגובה עיניה, על מנת שהמבט לא יתקע שלושים סנטימטר למטה... אני מניח שהיא חשה בכך כבר מזמן, ושואל את עצמי מה היא חושבת על כך, ומה היא חושבת עלי?  אנחנו הרי צריכים לעבוד ביחד בצורה עניינית ומקצועית, אז מה עושים עם המתח הזה? היא המזכירה שלי כבר שנתיים.

אנחנו חולקים הרבה זמן משותף במשרד במעבר על ניירות ומסמכים ובשאר ענייני עבודה שגרתיים. היא צעירה ממני בעשרים שנה כמעט, נראית לא רע והבושם שלה משגע אותי בכל בוקר כשאני נכנס למשרד... המגע בינינו קרוב ויומיומי, והיא מכירה אותי ואת השיגיונות שלי יותר טוב מאשר אשתי...  אני יכול להיות אבא שלה, אבל לפעמים אני ממש רוצה...  אז איך מתמודדים עם המצב זה, לעזאזל?

אנחנו עובדים ביחד על פרויקט משותף. פעם בכלל לא שמתי לב אליה במקום העבודה. היא לא משכה אותי במיוחד. אבל מאז שהתחלנו לעבוד ביחד המצב השתנה.

העבודה האינטנסיבית על הפרויקט הזה גרמה לי להסתכל עליה אחרת. הערכתי לאופייה ויכולותיה גברה מאד, ותוך כדי כך היא הפכה פתאום מאד מושכת בעיני. ממש קשה לי עכשיו לשבת לידה ולהמשיך להתרכז בפרויקט המחורבן הזה... 

מה אפשר לעשות בסיטואציה כזאת?

ליד מקום העבודה שלי יש עצי פקאן.

זה נחמד לצאת ככה מהמשרד, לשאוף מלוא הריאות את אוויר הסתיו, לאסוף על הדרך איזה פקאן או שניים, לפצח אותם בתאווה ולגרוס את תוכנם במהירות.

זאת בהחלט העונה שלהם.

זה לא סוד שיש בשוק המון פירות אהובים וטעימים, אבל למה דווקא לפקאן, שאני כל כך אוהב, צריכה להיות קליפה כל כך קשה?

כדי לפתור את התעלומה הזאת הרמתי פקאן צעיר שזה עתה נשר מהעץ, אחזתי בו בשתי אצבעות והבטתי לו ישר בלבן של העין אבל הוא נשאר בשלו, קשה וסרבן כתמיד...

ואז בבת אחת זה היכה בי.

פתאום הבנתי שיש לפקאן מה להגיד לי על החיים שלי.

גם לי יש לב רך וטוב, בדיוק כמו לפקאן.

גם אני גידלתי סביבי קליפה קשה.

אם אתם רוצים באמת להגיע אל הלב, לפעמים תאלצו להתגבר על חומה בצורה.

אל תנסו לדרוך עלי. הפרי הטוב יכול להנזק.

אל תנסו עם השיניים, חבל עליהם.

תאמינו לי שהשיטה הטובה ביותר לפצח פקאן היא להצמיד פקאן נוסף. אם תאחזו היטב בשניהם ביד איתנה, תראו שהם ישילו את הקליפות כמעט מאליהם.

כך גם אני.