עכשיו היא כבר בטוחה שהיא לא תעמוד בזה. היא קלטה אותו די מרחוק, עוד לפני שהוא קרב אליה עם החיוך הממזרי הזה.

הוא ניצב עכשיו ממש מעליה והיא קפואה במקום. לא יכולה לברוח. היא פשוט רוצה שהכל כבר ייגמר. היא כל כך קטנה ושברירית עד שאפילו ביד אחת הוא יכול פשוט למעוך אותה.

הכוונה שלו מאד ברורה. הוא מביט בגופה בחיוך ערמומי ועיניו אומרות "בובה, אני הולך לטרוף אותך".

גם כשהוא לופת אאת צווארה בידיו האיתנות, היא משתדלת מאד שלא לחשוב על סופה הקרב. היא ממלמלת לעצמה ללא הרף "למה דווקא אני...יש מסביב כל כך הרבה יפות ובשלות ודווקא בי הוא חושק..." המחשבה הזאת החמיאה לה לרגע אבל היא מבינה שמחמאה עצמית לא ממש תציל אותה עכשיו. הוא נראה נחוש בדעתו להפשיטה כליל ולבצע בה את זממו.. "העניין די פשוט..." היא אומרת לעצמה באחד מאותם רגעי ייאוש אחרונים. "אני אעבור את זה די מהר. הוא יבוא על סיפוקו וכל העסק הזה ייגמר".

מטרידה אותה במיוחד המחשבה שאיש לא יטרח לחפש אותה. בגדיה יהיו זרוקים בשדה עד שיתמזגו עם הטבע. אולי מדי פעם יעבור איזה כלב ויטרח להשתין עליהם בהתנשאות..

וגם אם מישהו ימצא את בגדיה בשדה, הם לא יעוררו עניין מיוחד בציבור. הרי מי כבר מתעניין בקליפת בננה?

סידרתי היום קצת את המגירות שלי וגיליתי כמה דברים נשכחים שכתבתי פעם מזמן. אני חושב שיש מקום לתת פה במה למגירה הנשכחת הזאת ביחד עם הכבוד המגיע לה.

...תמיד בנסיעות מהסוג הזה, אבא נוהג לדבר על תאונות דרכים. נוהג ומדבר.

אני בקושי יכול לשמוע אותו כשהאוזן שלי מעוכה על השמשה בחלון האחורי, אבל ככה זה כשיושבים שלשה מופרעים מאחורה.

אבא ביקש שנחגור, אז בשביל למתוח את החגורה הכנסתי מרפקייה בצלעות של רונית.

היא צרחה קצת אבל אני בקושי שמעתי. אוזן אחת היתה עדיין בשמשה והרדיו צעק חזק מדי.

ושלא תטעו פה יותר מדי, זאת לא המוזיקה שבקעה מהרדיו. אבא פשוט נהנה לשמוע חדשות בקולי קולות.

(צריך פעם לחקור את התופעה הזאת. אני מאמין שאנשים מגבירים בחדשות כדי לחוות את הידיעות באופן יותר עוצמתי).

עכשיו דיבר האיש מהחדשות על איזה מליונר ידוע שמת מאירוע לב. ואני חשבתי לעצמי שמזל שאי אפשר לקנות חיים בכסף. זה בוודאי היה מצרך יקר מאד ולכן רק מליונרים היו חיים לנצח.

אמא גיחכה ושאלה מה עזר לו כל ההון שצבר. אני חושב שבעוד כמה שנים אולי כבר אף אחד לא יזכור אותו, אז הקדשתי לו כמה שורות פה...

אנחנו נוסעים צפונה.

בכל נסיעה אבא ממציא איזו דרך חדשה כדי שיהיה יותר מעניין. אמא טוענת שהוא איבד את הצפון כי ממילא אנחנו די מממהרים וכשנוסעים בדרך חדשה צריך לקחת בחשבון שהיא תסתבך לנו ותהיה ארוכה יותר.

רונית נהייתה משועממת ורעבה אז היא התחילה לפצח גרעינים. בשבילי זה היה מצויין כי זה גרם לאבא להפסיק לדבר על תאונות ולעבור לאזהרות בנוגע ללכלוך הפוטנציאלי של האוטו.

היא גם ביקשה שנעצור בדרך ונקנה בבקע אל גרבייה קצת תורמוס. אמא אמרה שהם לא מוכרים ביום שישי והצילה אותנו מכלייה כימית.

בהתחלה מישהו הציע שניסע בשני רכבים אבל אמא הטילה וטו. "בשביל קצת נוחות..." היא אמרה, "..לא שווה לשלם כל כך הרבה כסף".

האמת היא שאני די הסכמתי איתה. אז עכשיו היא הורידה את חגורת הבטיחות כי זה לא נוח לה, אבל לזכותה ייאמר שהיא ניסתה. מקסימום זה יעלה לאבא בקנס. שטויות, בשביל נוחות עושים הכל...

היה זה בוקר אביבי של פריחות וציפורים מצייצות. היה זה אולי הבוקר של השמיים הכחולים ביותר עלי אדמות, למרות שעל שמיים אולי לא אומרים "עלי אדמות". באוויר נישא ניחוח של התחדשות ויכולתם לראות את החמימות המתפשטת על פני העוברים ושבים. – אתם יכולתם, אבל הוא לא.
את השמיים הכחולים ואת הפריחות הסתירו שלבי התריס הסגורים ומנוע המזגן גבר על ציוץ הציפורים.
למעשה, הרעש היחיד שהצליח לשמוע היה הצלצול הצורם של השעון המעורר.
כל צלצול של כל שעון מעורר היה צורם באוזניו. אפשר היה אמנם לבחור בטלפון הסלולרי שלו מנגינה נחמדה יותר, אבל בינינו, למה להרוס רינגטון טוב אם ממילא בכל פעם שהוא יעיר אותו, הוא כבר יהפוך לשנוא?
אם אפשר בכל זאת לומר מילה טובה על השעון המעורר שלו, זה שכדי להשתיק אותו צריך ממש לחפש את הכפתור, כך שלפחות הוא מאלץ אותו לפקוח את העיניים.
יש ימים בהם דניאל משקיע בגילוח כאילו היתה זו מלאכה הנעשית בפעם הראשונה ויש לדקדק בה על כל פרט ופרט, בפרט בימים עם ניחוח אביבי כאותו יום. זה די טיפשי כשחושבים על זה, כי גם כשהוא משקיע פחות, הוא נראה לבסוף אותו דבר.
ושלא תבינו לא נכון. זה לא שדניאל מאוהב בפרצוף הלבן בראי. זה פשוט עניין של הרגשה. באותו יום ממש בא לו לפנק כל זיף בנפרד. זה עוזר לו לפתוח את היום בסלואו-מושן, באווירה רגועה. מעין מעבר טבעי יותר ממצב אפוף לעירנות רעננה. (בסופו של דבר, כמה אפשר להמשיך ולהיות רדומים כשהפרצוף שלך בוער מאפטרשייב?).

הדבר הנפלא בלהיות גיבור על, לפחות עבור דניאל, זה שלא צריך לדפוק חשבון לאף אחד. אתה מרגיש כמו קינג ומתנהג כמו קינג.
אז הקינג בחר לעצמו איזה בגד נוח, הסתרק בקפידה, זרק מבט אחרון במראה ויצא שבע רצון מביתו אל העם.
בחניה המתינה עדת חתולים. נראה היה שהם חיכו לאותה אשת מסתורין המופיעה מדי בוקר באותה שעה וזורקת לעברת קצת אוכל בחינם.
"יצורים מוזרים, החתולים" חשב לעצמו. איך אפשר לבטוח ביצור עם יותר מנשמה אחת?
הם מסתכלים עליך טוב טוב בלבן של העין ועושים את הפרצוף התמים והמסכן הזה שממש בא לך לרחם עליהם. אבל שלא תטעה, אלה חתולים עם כבוד! רק תנסה לגעת בהם והם ישלפו עליך סכין. הם תמיד יפלו על הרגליים- אתה לא.

בעוד גיבורנו ממשיך ללכת במורד הרחוב, נתקלו עיניו במחזה שאפילו גיבורי על כמותו לא יכולים להישאר אדישים מולו.
היא עמדה קפואה על המדרכה. נשימתו נעתקה. היא הייתה הבחורה היפה ביותר שראה מימיו.
בעוד ליבו מחסיר פעימה, עיניו סורקות את גופה במהירות. דניאל ידע מייד שהיא האחת. הרי לא כל בחורה יכולה להיראות כל כך מושלמת עבור גיבור על.
"מוזר", חשב לעצמו. מה כבר יכול לגרום לנערתו לעמוד כך בקיפאון על המדרכה? עיניה היו מבוהלת ומבטה נעוץ בפח הזבל שניצב בצד הדרך.  הוא העביר את מבטו אל הפח, ואז הוא שמע...

יללה קצרה וחרישית חתכה את אויר הבוקר.
היה זה חתלתול קטן שרעד מקור. עיניו המפוחדות וקולו המרוסק לא הותירו מקום לספק- צריך לעשות משהו ומהר!
דניאל פעל מתוך אינסטינקט. הוא היה חייב להציל את נערתו מפני היצור המפחיד. אם הוא לא יפעל מספיק מהר, החתלתול עוד עלול ליילל עליה שוב.
הוא זכר שיש איזה הסכם סודי בין כל החתולים לגיבורי העל, לפיו בכל פעם שגיבור על רץ מהר לעבר חתול, החתול אמור לברוח. משימת חייו של דניאל עומדת להתחיל.

הוא החל לרוץ בכל כוחו, אך החתלתול כאילו לא שמע על ההסכם- הוא לא זז אפילו מילימטר.
לדניאל זה כבר היה מאוחר מדי. הוא לא הספיק לבלום והתנגש בעוצמה בפח תוך שהוא מקים רעש אדיר.
החתלתול נבהל וברח.

אין כהרגשת הסיפוק של גיבור על המצליח במשימתו.
למרות שהוא שכב סרוח על המדרכה כשמעליו הפח הפוך, הוא חייך לעצמו וידע שכעת דבר לא יעמוד בינו לבין בחירת ליבו.
הוא הצליח להביט לעברה מבעד לשקיות האשפה וראה כיצד היא תופסת את בטנה ופורצת בצחוק מתגלגל. היא רצה ונעלמה במורד הרחוב כשצחוקה המתגלגל ממשיך ללוותה.

 עד היום דניאל יכול להישבע כי צחוקה מהדהד בראשו בכל פעם שהוא עובר ליד חתול...

כשאתה רמטכ"ל אתה צריך לנהל צבא

כשאתה רמטכ"ל אתה חשוף לביקורת

ולמרות שכרמטכ"ל המדים הם חובה

אתה צועד ערום לפני התקשורת

כרמטכ"ל כל אירוע חייב בתחקיר

וחייבים כל הזמן להסיק מסקנות

אתה מתחיל לפעמים לדבר אל הקיר

אחרי שמצאו שם גם אי-הבנות.

הצבא הוא היררכיה מאד הישגית

וכל קצין בו חותר תחתיך

התפטרותך תתקבל בנימה חגיגית

אך כולם יחייכו ויגידו "אשריך"

הצבא שלחם בהמון מחדלים

ימשיך עוד ללחום גם בלעדיך

אבל מי אנחנו, ריקים ודלים

שנשפוט אותך ואת עמיתיך

לא קל להיות החלוץ

לעמוד ראשון לפני המחנה

איש לא יציע לך חילוץ

"בעצמך הסתבכת, בעצמך תיתפנה"

ליד מקום העבודה שלי יש עצי פקאן.

זה נחמד לצאת ככה מהמשרד, לשאוף מלוא הריאות את אוויר הסתיו, לאסוף על הדרך איזה פקאן או שניים, לפצח אותם בתאווה ולגרוס את תוכנם במהירות.

זאת בהחלט העונה שלהם.

זה לא סוד שיש בשוק המון פירות אהובים וטעימים, אבל למה דווקא לפקאן, שאני כל כך אוהב, צריכה להיות קליפה כל כך קשה?

כדי לפתור את התעלומה הזאת הרמתי פקאן צעיר שזה עתה נשר מהעץ, אחזתי בו בשתי אצבעות והבטתי לו ישר בלבן של העין אבל הוא נשאר בשלו, קשה וסרבן כתמיד...

ואז בבת אחת זה היכה בי.

פתאום הבנתי שיש לפקאן מה להגיד לי על החיים שלי.

גם לי יש לב רך וטוב, בדיוק כמו לפקאן.

גם אני גידלתי סביבי קליפה קשה.

אם אתם רוצים באמת להגיע אל הלב, לפעמים תאלצו להתגבר על חומה בצורה.

אל תנסו לדרוך עלי. הפרי הטוב יכול להנזק.

אל תנסו עם השיניים, חבל עליהם.

תאמינו לי שהשיטה הטובה ביותר לפצח פקאן היא להצמיד פקאן נוסף. אם תאחזו היטב בשניהם ביד איתנה, תראו שהם ישילו את הקליפות כמעט מאליהם.

כך גם אני.