אחד הדברים הקשים והמסובכים הוא לגדל ילדים.

יש כל כך הרבה כיוונים ושיטות חינוך. יש כל כך הרבה גישות עד שבקלות אפשר להתבלבל.

פעם, לדוגמא, היה מאד מקובל להכות את הילדים כחלק משיטת החינוך. זה היה כל כך מקובל עד שאפילו המורים בבתי הספר היו מסתובבים בכיתה עם סרגל שכל תפקידו היה להעניק מכה הגונה בקצות אצבעותיו של התלמיד הסורר. עד היום יש מורים שמתגאים בזה. "פעם.." הם אומרים "פעם היה כבוד למורים. כשהייתי נכנס לכיתה כולם היום עומדים בדום מתוח ואף אחד לא היה מעז לצפצף". אני באופן אישי לא משוכנע שזה היה רק אלמנט של כבוד. סביר להניח שבהתנהגות הזאת התחבא המון פחד.

הסרגל- כלי הענישה של המורים לפני 30 שנה

היום לשמחתי יש מודעות רבה יותר בארץ לנושא האלימות, ומה שהיה מותר ואף רצוי עד לא מזמן הפך לפלילי בימינו.

עדיין אנחנו רואים בחברות מסויימות אנשים שאוחזים במשפט מחז"ל "חוסך שבטו שונא בנו", שכביכול בא להגיד לנו על דרך השלילה שככל שאני מכה יותר את הבן שלי, סימן שאני אוהב אותו יותר. איזה שטויות.  על אותו משקל, יש גם טיפוסים שאונסים את הילדים שלהם ובשכל המעוות שלהם מפרשים את המעשה שלהם כאהבה.

עכשיו נוצרה לנו כאן בעיה גדולה- פעם כל אימת שהורה חש שהוא לא מצליח לחנך טוב את הילד, הוא היה חובט בו ומצליף בו את החינוך הנדרש. זאת היתה הדרך הקלה, המהירה והבטוחה מבחינתו. היום כשאין להורים את הכלי הזה, לחלקם קשה מאד לשלוט בהתנהגותו של הילד. למעשה הורים רבים מאבדים את האחיזה ומגיעים למצב שבו אם הם לא מרימים יד, הם מרימים ידיים ומתייאשים מחינוכו.

אין היום אף גורם מוסמך שמעביר את כל ההורים השתלמויות בחינוך. איש הישר בעיניו יעשה...

כדי לנהוג ברכב צריך רשיון, כדי להחזיק אקדח צריך רשיון. ולא סתם רשיון. רשיון מוגבל בזמן. אבל כדי לבצע את העבודה הסבוכה של גידול ילדים, המדינה לא דורשת מאיתנו כלום. נכון שאם הילד נכנס לסמים או מתדרדר לפשע, בסוף זאת תהיה בעיה של המדינה, אבל איש לא מצפה מהמדינה לקחת אחריות על גידול ילדיה...

כל איש שמשתמש באלימות כאמצעי חינוך היום הוא עבריין. הוא אשם כי הוא מכיר את החוק ובוחר לצפצף עליו. הוא אשם כי הוא גורם לנזק בלתי הפיך בנפשו של הילד.

אבל אני חושב שלא כולם מכירים היטב דרכים אפקטיביות אחרות לחינוך. רובם לא למדו חינוך ילדים בתור מקצוע חובה בבית הספר או באוניברסיטה.

לאיש אין רשיון בגידול ילדים. ולכן לא רק הם אשמים.

להיות הורה זה מקצוע. זה תפקיד עם המון אחריות על הכתפיים. לא כולם כשירים לתפקיד כזה. לא כולם למדו את התפקיד.

מישהו במדינה הזאת צריך ליטול יוזמה, ללמד את כולם ולהעניק רשיון הורה מוסמך למתאימים.

היא יושבת כמעט מדי יום במרחק של מטר וחצי ממני, רק שולחן מפריד בינינו. אשה נאה, נחמדה ו... מושכת. וכן - יש גם את המחשוף הקבוע: לא מאד נדיב, אבל בהחלט מבשר טובות...

כמעט בכל פעם שאני מרים את עיני לדבר איתה אני מרגיש שאני צריך להחזיק אותן ממש עם גפרורים בגובה עיניה, על מנת שהמבט לא יתקע שלושים סנטימטר למטה... אני מניח שהיא חשה בכך כבר מזמן, ושואל את עצמי מה היא חושבת על כך, ומה היא חושבת עלי?  אנחנו הרי צריכים לעבוד ביחד בצורה עניינית ומקצועית, אז מה עושים עם המתח הזה? היא המזכירה שלי כבר שנתיים.

אנחנו חולקים הרבה זמן משותף במשרד במעבר על ניירות ומסמכים ובשאר ענייני עבודה שגרתיים. היא צעירה ממני בעשרים שנה כמעט, נראית לא רע והבושם שלה משגע אותי בכל בוקר כשאני נכנס למשרד... המגע בינינו קרוב ויומיומי, והיא מכירה אותי ואת השיגיונות שלי יותר טוב מאשר אשתי...  אני יכול להיות אבא שלה, אבל לפעמים אני ממש רוצה...  אז איך מתמודדים עם המצב זה, לעזאזל?

אנחנו עובדים ביחד על פרויקט משותף. פעם בכלל לא שמתי לב אליה במקום העבודה. היא לא משכה אותי במיוחד. אבל מאז שהתחלנו לעבוד ביחד המצב השתנה.

העבודה האינטנסיבית על הפרויקט הזה גרמה לי להסתכל עליה אחרת. הערכתי לאופייה ויכולותיה גברה מאד, ותוך כדי כך היא הפכה פתאום מאד מושכת בעיני. ממש קשה לי עכשיו לשבת לידה ולהמשיך להתרכז בפרויקט המחורבן הזה... 

מה אפשר לעשות בסיטואציה כזאת?

מכירים את הפרומו "היום בכלבוטק - מישהו גונב את מכוניתכם מבלי שאתם תדעו על זה אפילו"?

משעשע אותי לראות את הפרומו הזה דווקא בערוץ 2. למה? כי הפשע שהם מבצעים מדי יום הוא גדול כפליים.

ייתכן שמישהו גונב את דעתכם ומוכר אותה למרבה במחיר ללא ידיעתכם? נשמע קצת פרנואידי? נכון, אבל זאת האמת.

בואו ונציץ לרגע בכתבות המעניינות שצצו להן בחדשות סוף השבוע:

הכתבה הראשונה (של אילן לוקאץ') היתה באולפן שישי והיא עורכת השוואה בין פסטיבל שירי הילדים של שנות ה-70 לבין הפסטיגלים של היום.

הכתבה היתה מרופדת בהמון שירים יפים שפעם גדלנו עליהם. יש פה נסיון להכניס בנו המון רגשי נוסטלגיה וגעגועים לתקופה היפה והתמימה של פעם. אם לא די בכך, הכתבה הסתיימה בשיר ילדים ידוע של עוזי חיטמן, שגם אליו אנחנו מאד מתגעגעים. בסוף הכתבה כבר אמרתי לעצמי שאני חייב לבדוק אם יש להשיג את הקטעים האלה בחנויות או באינטרנט...

וראה זה פלא! מייד בתום הכתבה מודיע אהרלה ברנע שבדיוק יצא עכשיו לקט DVD של פסטיבל שירי ילדים. הוא ממש קרא את המחשבות שלי... (אולי הוא היורש...) רק היה חסר שהוא יגיד "רוצו לקנות עכשיו". עלה בדעתכם שמישהו עושה כסף לא רע על הכתבה הזאת ומתחלק ברווחים הנאים...?

רוצים עוד דוגמא? בבקשה.

בשבת, בחדשות סוף השבוע עלתה כתבה מעניינת על משפחה שבסך הכל רצתה לפנות קצת מקום בדירה והחליטה למכור דברים ישנים. שערו בנפשכם מה רבה היתה הפתעתם כשגילו שלדברים הישנים שלהם יש ערך רב? הם כמובן מכרו ועשו כסף לא רע מהמחסן שלהם...

אבל ייתכן שיש מי שעשה כסף חוץ מאותה משפחה...

מייד בתום שידור הכתבה, היתה הפסקת פרסומות קצרה. נחשו איזו פרסומת שיחקה אותה בענק?

נכון! הפרסומת לאתר yad2. משפט המחץ שלהם בפרסומת היה, איך לא, "להפוך את המחסן למזומן...".

ומי לדעתכם גרף ושילשל המון כסף לכיסו?

אז בואו נפסיק להיות תמימים.

לא כל מה שנראה כמו כתבה מעניינת ואובייקטיבית בחדשות אכן מונעת משיקולי עניין הציבור. לפעמים צליל המרשרשים בכיסם של יוצרי הכתבה עשוי להיות גדול מצליל העניין שהיא יוצרת בציבור.

אז מישהו אכן גונב את דעתינו ומוכר אותה למרבה במחיר.

ותרשו לי לסיים בנימה שטרסלרית "אז....שלא יעבדו עליכם".

אני אלמוני, "אישאחד".

לא, לא. אני לא מתבייש בזה. לא נולדתי ככה, אבל מהר מאד הפכתי לכזה וכנראה שגם אמות אלמוני.

"האזרח הקטן", אם תרצו.

בתור אלמוני איש לא צריך להתייחס אלי.

איש לא צריך לתת לי שירות.

ולמרות שחוק האלמוניות מחייב אותי לתרום למדינה, המדינה לא חייבת לי כלום.

בשביל כל הפקידים של הביטוח הלאומי אני לא יותר ממספר הרשום על פיסת טופס או עוד רשומה במחשב.

כשהתייצבתי בשירות התעסוקה, הפקידה היתה עסוקה מכדי להרים את עיניה ולראות את פני.

ככה זה, כי כשאני אלמוני אין לי פנים, אין לי רצונות, אין לי רגשות אין לי מאוויים.

כשאני רוצה להתלונן במוקד העירוני על הרעש שגורמות העבודות ברחוב בשעות הלילה, הפקיד מקליד את התלונה בהקלדה עיוורת. הטיפול עיוור גם הוא.

כשאני אלמוני גם הצדק הוא עיוור וכל שנותר לי אחרי איבוד הזהות הוא הדיעה האישית.

כך אני מוצא את עצמי מעת לעת מביע את דעתי (בתור אלמוני) בכל מיני מקומות באינטרנט כי אני באמת מאמין שאולי שם אני יכול להשפיע ולו בקצת.

השנים לימדו אותי להסתדר עם האנונימיות שלי. אני לא מפריע לאיש ואיש אינו מפריע לי כי בשבילי, חוץ מכמה מכרים כולם אלמונים בדיוק כמוני.

יום אחד מצאתי את עצמי הולך לי באיזה רחוב ללא שם לתומי תוך זימזום של שיר שאת מילותיו איני מכיר, חולף על פני שורה של בניינים זהים וקודרים, נכנס לאיזו סמטה חשוכה אבל סטנדרטית.

לפתע מקצה הסמטה נדלק פנס גדול. מעין פרוז'קטור מסנוור. אני לא יכול לראות כלום אבל פתאום אני קולט שהאור מכוון אלי.

אחרי שכבר שנים למדתי לחיות בצל האנונימיות כאלמוני מן השורה, מישהו רוצה לחשוף אותי. התקרבתי מעט ופתאום הכל התבהר לי.

היה זה חבר כנסת אלמוני שכדי להוציא את עצמו ממעגל האלמוניות הוא הציע לחוקק חוק מעניין.

הוא הציע שאלמוני יוכר ככזה רק בעת פנייתו לרשויות או למשרדי הממשלה אך חיש מהר יאבד את זכויותיו כשמדובר על הבעת דעתו האישית...

ואני שואל את עצמי למה המדינה שלנו מתעלמת כשמאד נוח לה מהאזרח הקטן אבל דווקא כשהוא כבר רוצה להשאר אלמוני היא לא נותנת לו להתאלמן בשקט...

(בהשראת הצעת החוק החדשה של ח"כ חסון לחשוף את פרטיהם של הטוקבקיסטים)

לצערי אני גר בפתח תקוה.

מדי יום אני מזכיר לעצמי שבין הדברים שאני צריך לעשות השנה, אני צריך לעזוב את העיר הזאת.

אני מתגורר בדירה צנועה עם נוף לרחוב הראשי.

כשסוטה מיוחם פלש לבניין, לא לקחתי באופן אישי.

קרבות חתולים ליד המקלט על פיסת אשפה מושלכת

והאוטו שלי סופג זוהמה ולכלוך שוב עם בוא השלכת

נרקומן מתגלגל לו מקצה הרחוב ונשקף מחלון המרפסת

ובלילה המוקד קיבל הודעה שעוד צעירה נאנסת.

מה זה חשוב...אני כבר שואל ונועל את עצמי בדירה

לאחר שנודע לי שביום חמישי היתה שוב למטה דקירה.

ברחוב שממול שוב חולפת אותה הקשישה עם עגלת תינוקות

נעצרת ליד כל פחי האשפה ועיניה עייפו מלבכות.

כן, זוהי עירי וזה הרחוב המקסים שבו אני חי

"חי" זו מילה יחסית כשמדובר על אותו המקום, ידידי...

ראש העיר מר יצחק אוחיון כתב מכתב יפה לתושבי הרחוב בו הוא מבטיח לעשות מאמץ ככל הניתן לשפר את נקיון העיר.

חשבתי לעצמי מייד כשהתחלתי לקרוא שאולי טעיתי אם חשבתי שזאת חובתו כראש עיר. הוא פשוט מציג את זה כל כך יפה בפניה האישית עד ששאלתי את עצמי אם לא החלה במקרה עונת הבחירות...

ואז יצא המרצע מן השק.

הוא כותב שם שהוא מתכוון לנקות את הרחוב עם מכונת טיאוט, ושהוא מאד מבקש שבימים שבהם עוברת המכונה, לא יימצא אף כלי רכב ליד המדרכה.

בהתחלה זה נשמע מאד סביר והגיוני. אם הרכב שלי מפריע למטאטא הכביש, אני פשוט אזיז אותו.

האמת היא שהתחלתי לחשוב היכן להחנות את הרכב באותם ימים, כי אני מניח שכל דיירי אותו רחוב קיבלו מכתב דומה עם אותה פניה... וגם ככה לא תמיד אני מוצא חניה.

בעודי מתלבט, אני ממשיך לקרוא ורואה שראש העיר הנכבד עובר לאיומים.

הוא כותב שבשלב הזה הם עושים הכל כדי להסביר לנו (התושבים) בפניה הכל כך פשוטה... אך "לצערינו" במועד מאוחר יותר הם ייאלצו לאכוף בדרך של דו"חות חניה וכדומה.

"חבל..." הוא כותב.. "חבל שמעשה טוב ייהפך לאירוע לא נעים"... זה נשמע כמעט כמו "חבל... דווקא יש לך פרצוף יפה...".

אז חשבתי לי שאולי הארנונה שאני משלם לא עושה את העבודה כמו שצריך ויש צורך להשלים את החסר באמצעות דו"חות חניה לאותם עבריינים שמעזים להחנות את רכבם מול הבית שלהם. אחרת, איך העירייה תיקנה מכונות טיאוט חדשות?

לצערי אני גר בפתח תקוה.

מדי יום אני מזכיר לעצמי שבין הדברים שאני צריך לעשות השנה, אני צריך לעזוב את העיר הזאת...

הרבה אנשים שגרים בעיר הזאת כבר איבדו את התקוה, עכשיו רק נשאר לחשוב מה הם יעשו עם הפתח שנשאר להם ביד...

זה סיפור על דבורה זקנה שעוברת מפרח לפרח.

היא כבר מזמן לא מרגישה שהיא מרחפת.

היא מנסה לגרור את עצמה בין הפרחים כדי ללקט שאריות של צוף.

היא עוד זוכרת את הימים שבהם היא היתה מתביישת במה שהצליחה ללקט,

אבל במצבה כבר אין לה ברירה ואין לה בושה.

בכל עיר, בכל שכונה, בכל רחוב כמעט תוכלו לראות את התופעה הזאת.

קשישה שמסתובבת ברחוב עם עגלת תינוק.

ברור שאין לה תינוק משלה. היא לא בגיל ולא במצב המתאים...

הבייבי שלה הוא שאריות פסולת שהיא מצליחה למצוא בתוך הפחים.

היא עוברת מפח לפח כמו הדבורה הזקנה שמנסה בשארית כוחותיה ללקט צוף בין הפרחים.

ישנן כאלה שמתביישות ומכסות את העגלה, אבל לרובן כבר לא אכפת.

זה המצב במדינת ישראל של שנת 2006...

אתמול ליד ביתי ראיתיה פותחת את הפח.

רציתי לגשת אליה, התחשק לי כל כך.

חשבתי באמת לעזור לה, אך לא מצאתי גישה.

הרי אי אפשר לבוא סתם כך, היא תמות מבושה

אז רציתי בכל זאת להרגיע את מצפוני הכואב

וסיפרתי לעצמי סיפור, ללא מילים, בתוך הלב

ובסיפור היא גרה בדירת סטודיו בתל אביב

ויוצאת ללקט זבל מדי ערב, רק בתור תחביב

ושמצבה בכלל לא רע, אפילו יש לה אוטו

ובכל בוקר, כהרגלה, היא זוכרת למלא לוטו

ושיום אחד היא תזכה. באמצעות הכרטיס המשולב

ואחרי שתיקח את הכסף, היא מייד תרוץ לשילב

היא תשים מזומן על הדלפק ללא בושה

ותבקש מהמוכרת את העגלה הכי חדשה...

מעכשיו היא תרגיש שהיא שוב בתמונה

כי כולם יעשו לה כבוד בשכונה.