תשמעו, דפקתי פה חתיכת נפקדות בזמן האחרון שאפילו אני מצליח להתבייש בה.

חברה טובה אמרה לי שמאד כדאי שלמרות הלחץ בעבודה והעניינים האחרים, לא אזניח את הכתיבה שלי כאן, כי זה מחזיק אותי שפוי במובן מסויים ומצליח בהרבה מקרים להוציא ממני את המיטב.

אני יכול לעדכן שבזמן שלא הייתי פה, קרו לי המון דברים. אחותי התחתנה בשעה טובה (שבע בערב, ליתר דיוק), חודש לאחר מכן נולדה לי בת (ראשונה) שהפכה אותי באופן רשמי לסוג של אבא ובדיוק יום לאחר מכן עוד אחות שלי התחתנה...

ככה זה אצלנו במשפחה, העסק של השמחות עובד בקבלנות וגורם לי לאחרונה לאמץ מאד את שרירי הלחיים.

ואני רק יכול לחשוב על האורחים המסכנים שצריכים לגרד מהמשכורת שלהם בכל פעם עוד צ'ק ולעלות שוב על הרכב המשפחתי עם הפקלאות.

אולי כדאי שנסדר להם שקי שינה אצלנו בבית על הרצפה. הם ילכו לישון ממילא עם הבגדים כי הם בכוננות...

לפני קצת יותר משנה, חברים ובני משפחה שהיו פוגשים אותי בדרך מקרה וחיפשו נושא מרתק לשיחה, היו בדרך כלל מתעכבים על השאלה "נו, איך זה להיות נשוי?".

עכשיו תגידו לי אתם, זאת לא שאלה מעצבנת?

אני חייב לציין שרוב השואלים הם כאלה שכבר היו נשואים והם יודעים ממילא את התשובה בעצמם, אבל משהו גרם להם להביט בי מלמעלה (אפילו הנמוכים שבהם) ו"להפתיע" אותי בשאלה המקורית שלהם.

עכשיו יש להם סיבה טובה לפגוש אותי שוב ולהפתיע מחדש עם שאלה יותר מקורית "נו, אז איך זה להיות אבא?"

האמת היא שזה די נוח, כי ממילא אלה ששואלים לא מצפים לתשובה ארוכה ומסוגננת במיוחד, ובחלק גדול מהמקרים נשאלת השאלה מתוך נימוס גרידא. נימוס של כאלה שאם זה באמת היה מעניין אותם, הם יכלו להרים טלפון פעם בשנה כדי להתעדכן...

וחוצמזה, עוד לא יצא לי ממש להתעמק בשאלה לגווניה השונים, ואני מניח שלהיות אבא זה בעצם קצת כמו להיות אמא, רק בלי אבזרי ההנקה.

אני יודע שאף תירוץ שאני אעלה פה לא יצדיק את ההעדרות הממוכשת שלי מכאן. אני מרגיש קצת כמו פושע, שלקראת ראש השנה מנסה להתפתל ולבקש מחילה (לא כמו זו של הארנבים), אבל נעם, הבת שלי, גזלה ממני המון צומי, וחוצמזה הייתי צריך לעזור לה קצת עם הבלוג שלה... אין ספק שהיא תהיה כותבת מוכשרת ונאמנה (בניגוד לאבא שלה).