עכשיו היא כבר בטוחה שהיא לא תעמוד בזה. היא קלטה אותו די מרחוק, עוד לפני שהוא קרב אליה עם החיוך הממזרי הזה.

הוא ניצב עכשיו ממש מעליה והיא קפואה במקום. לא יכולה לברוח. היא פשוט רוצה שהכל כבר ייגמר. היא כל כך קטנה ושברירית עד שאפילו ביד אחת הוא יכול פשוט למעוך אותה.

הכוונה שלו מאד ברורה. הוא מביט בגופה בחיוך ערמומי ועיניו אומרות "בובה, אני הולך לטרוף אותך".

גם כשהוא לופת אאת צווארה בידיו האיתנות, היא משתדלת מאד שלא לחשוב על סופה הקרב. היא ממלמלת לעצמה ללא הרף "למה דווקא אני...יש מסביב כל כך הרבה יפות ובשלות ודווקא בי הוא חושק..." המחשבה הזאת החמיאה לה לרגע אבל היא מבינה שמחמאה עצמית לא ממש תציל אותה עכשיו. הוא נראה נחוש בדעתו להפשיטה כליל ולבצע בה את זממו.. "העניין די פשוט..." היא אומרת לעצמה באחד מאותם רגעי ייאוש אחרונים. "אני אעבור את זה די מהר. הוא יבוא על סיפוקו וכל העסק הזה ייגמר".

מטרידה אותה במיוחד המחשבה שאיש לא יטרח לחפש אותה. בגדיה יהיו זרוקים בשדה עד שיתמזגו עם הטבע. אולי מדי פעם יעבור איזה כלב ויטרח להשתין עליהם בהתנשאות..

וגם אם מישהו ימצא את בגדיה בשדה, הם לא יעוררו עניין מיוחד בציבור. הרי מי כבר מתעניין בקליפת בננה?