אי אפשר לדבר על OUTING בלי לדבר על חופש הביטוי.

אי אפשר לדבר על OUTING בלי לדבר על רגישות אנושית בסיסית (שלא תמיד קיימת אצל כולם במידה שווה).

אי אפשר שלא לדבר בהקשר הזה על יחסי ציבור ופרסום.

כשאנחנו עוסקים בבלוגרים, חלקם מתיחסים לבלוג כאל יומן אישי ופרטי וחלקם מנהלים בלוג כדי לתת פומבי לכתיבה שלהם.

בשני המקרים הבלוגרים צריכים להבין שמהרגע שבו הם לחצו על "שמור" והפוסט שלהם עלה לאוויר, הפוסט הזה הפסיק להיות נחלתם הבלעדית ומאותו רגע אין להם שום שליטה על השימוש שייעשה במה שהם כתבו.

אני מאד ממליץ לכל מי שחושש משימוש לרעה בדברים שהוא מעלה, שלא יחשוף אותם לציבור מלכתחילה.

אנחנו רואים את התופעה בפרסום שלילי (הכפשה) שחברות מסויימות עושות על חברות מתחרות- מראים לציבור הרחב את "הפרצוף האמיתי" של המתחרה דרך שימוש בפרסומים שלו. אנחנו רואים את זה כל הזמן בתעמולת בחירות.

נכון שזה מלוכלך, אבל זה חוקי ואין לנו מה לעשות נגד זה.

תופעה אחרת שהיא פחות חוקית היא גניבה ספרותית. העתקת תוכן ופרסומו ללא מתן קרדיט והפרה של זכויות יוצרים. גם את זה אפשר למצוא למכביר באינטרנט. כדאי לקרוא את מה שכתב בחור טוב בהקשר הזה. קשה לאכוף את הדין במקרים האלה ולכן לכל מי שמאד חושש, אני ממליץ כאמור להימנע מלפרסם דברים אישיים באינטרנט.

היתה פעם פרסומת לאמצעי מניעה שאמרה "בכל פעם שאתה שוכב עם חברה שלך, אתה שוכב גם עם חבר שלה לשעבר, ועם החברה של החבר שלה לשעבר, ועם החבר של החברה של החבר של.... אולי לאחד מהם יש איידס?" הפרסומת הזאת תפסה מאד חזק ולקחו את הרעיון לשימוש בפרסומות של "בטחון שדה": בכל פעם שאתה מספר סוד לחברה שלך, אתה מספר גם לחברה של חברה שלך ולחבר של החברה של החברה שלך ולחבר.... אולי אחד מהם לא יודע לשמור סוד...?".

על אותו משקל, אפשר להגיד שהדברים באינטרנט זוכים לתפוצה הרבה יותר גבוהה מסתם סוד שעובר מפה לאוזן, כי כאן מדובר על מאות ואלפים שיכולים להחשף לפוסטים שלכם.

מי שלא רוצה שיוציאו אותו מהארון, שלא יחשוף את הארון.

אל תבכו, אל תקטרו, ואל תגלגלו את האשמה על הצד המעתיק והמפרסם. ברגע שאנחנו כותבים, אנחנו אחראים לתוכן הזה- לטוב ולרע.