אבא שלי תמיד אומר שהמשברים הכי גדולים הם הבסיס להזדמנויות הכי טובות.

זה משפט מהסוג שאתם שומעים ואומרים "וואלה".

זה כל כך נכון ואפשר גם להוכיח את זה. תמיד מהמצבים הכי מסובכים נחלצים בסוף עם הרעיונות הכי יצירתיים. המצבים האלה מכריחים אותנו לחשוב אחרת.

בעיני זה משפט כל כך אופטימי עד שאימצתי אותו כמוטו לחיים שלי. (מוטו הוא ביטוי קצר שמתמצת רעיון, שאיפה או דרך־חיים-ויקיפדיה).

כמה פעמים שמעתם את הביטוי "חכם סיני אמר פעם..." או "ישנו משפט רוסי ידוע שאומר..." או "סבא שלי, עליו השלום היה אומר..."...?

הגעתי למסקנה שכולנו אוהבים להביא אותה בציטוטים.

יש כאלה שמשתמשים כל הזמן בציטוטים כדי להיראות חכמים יותר ממה שהם באמת, כי למשפטים האלה יש נטיה לגרום לצד ששומע לעצור לרגע ולחשוב על המשמעות העמוקה שלהם...

יש כאלה שאוהבים לשחק אותה עם פתגמים מהתנ"ך או מחז"ל כמו "סייג לחכמה שתיקה".

יש כאלה שאוהבים לצטט אמירות של אישים מפורסמים כמו נפוליאון או צ'רצ'יל (שעם כל ההיסטוריה המפוארת שלהם אין לי מושג איך עוד נשאר להם זמן לחשוב על משפטים כאלה).

ויש את החביבים עלי במיוחד- אלה שממציאים משפטים חכמים משל עצמם.

בכל אופן, מה שנכון הוא שכמעט לכל אחד מאיתנו יש לפחות משפט אחת שהוא מתחבר אליו עד כדי כך שהוא מאמץ אותו אל חיקו וקובע שזה המוטו שלו בחיים.

מה גורם לנו להתחבר כל כך למשפט הזה? איזו פרשנות אישית אנחנו מעניקים למשפט הזה? איך אנחנו רואים אותו בא לידי ביטוי בחיים שלנו?