ליד מקום העבודה שלי יש עצי פקאן.

זה נחמד לצאת ככה מהמשרד, לשאוף מלוא הריאות את אוויר הסתיו, לאסוף על הדרך איזה פקאן או שניים, לפצח אותם בתאווה ולגרוס את תוכנם במהירות.

זאת בהחלט העונה שלהם.

זה לא סוד שיש בשוק המון פירות אהובים וטעימים, אבל למה דווקא לפקאן, שאני כל כך אוהב, צריכה להיות קליפה כל כך קשה?

כדי לפתור את התעלומה הזאת הרמתי פקאן צעיר שזה עתה נשר מהעץ, אחזתי בו בשתי אצבעות והבטתי לו ישר בלבן של העין אבל הוא נשאר בשלו, קשה וסרבן כתמיד...

ואז בבת אחת זה היכה בי.

פתאום הבנתי שיש לפקאן מה להגיד לי על החיים שלי.

גם לי יש לב רך וטוב, בדיוק כמו לפקאן.

גם אני גידלתי סביבי קליפה קשה.

אם אתם רוצים באמת להגיע אל הלב, לפעמים תאלצו להתגבר על חומה בצורה.

אל תנסו לדרוך עלי. הפרי הטוב יכול להנזק.

אל תנסו עם השיניים, חבל עליהם.

תאמינו לי שהשיטה הטובה ביותר לפצח פקאן היא להצמיד פקאן נוסף. אם תאחזו היטב בשניהם ביד איתנה, תראו שהם ישילו את הקליפות כמעט מאליהם.

כך גם אני.