אני לא פורסט גאמפ.

אני חושב שהחיים הם כמו עוגיות.

הם לא תמיד בריאים ולא תמיד משביעים אבל בדרך כלל הם טעימים.

נכון שלפעמים אנחנו מרגישים שקצת עובדים עלינו, כמו עם העוגיות המזרחיות. תמיד חשבתי שעוגיות צריכות להיות מתוקות, אבל החיים, מסתבר, חושבים אחרת...

אז כל מה שקורה לנו בשולי החיים האלה הם הפירורים.

אני מכיר כמה אנשים שמקפידים לאסוף את הפירורים ולאכול גם אותם, אבל רוב האנשים לא כאלה.

כשחושבים על זה, זה ממש בזבוז לייצר עוגיות עם פירורים. הרסיסים האלה אף פעם לא ימצו את עצמם עד הסוף. בדרך כלל הם ימצאו את עצמם מושלכים בסופו של יום לפח האשפה ואיש לא יזכור אותם. איש לא יתענג על טעמם הנפלא.

הסיפורים, הרעיונות, המחשבות וההרהורים שעוברים לי בראש הם הפירורים הטעימים של חיי. הם הרסיסים של אהבותי. הם השרידים של זכרונותי.

אם אני אשליך אותם לפח, הם לא ימצו את עצמם והחיים שלי לא יהיו שלמים...

הבלוג הזה הוא הבמה שלי והכלי שלי להפוך את מעמדם מסתם פירורים למעדן של ממש.

הבלוג הזה הוא הפה שלי והדרך שלי לשתף אחרים בפירורי חיי.

אני לא בלוגר וותיק, אבל מיום ליום כשאני מביט אחורה בבלוג על הפירורים שהיו יכולים למצוא את דרכם לזבל ונשארו איתי, אני גאה על ההחלטה לפתוח את הבלוג הזה.

אני גאה בכם על זה שאתם נכנסים, טועמים מהפירורים ומגיבים.

אני שמח שבדרך כלל הפירורים האלה טעימים לכם.

שלכם, עד הפירור האחרון...

הרינג.